105

״לעזאזל״, אמרה סאם.
לפתע הבינה.

IMG_9844

מודעות פרסומת

104

היא נשארה שם, איתו, במשחק שלהם, חרף הידיעה הברורה הזו. היא ניהלה את רומן הפילם־נואר שלה רק כדי להוכיח נקודה, כדי להיות בשליטה, כדי לעשות דווקא. בעיקר לעצמה. היא היתה חייבת לדעת שמה שהיא עושה לא בר חרטה. מה היה בה, תהתה לא אחת, מה זה היה שגרם לה לשקוע עמוק אל תוך עצמה בכל פעם שמישהו אהב אותה? היא לא יכולה להכיל את האהבה שהרעיפו עליה בני זוגה, לא יכולה לשאת את זה שהיא נאהבת. ואולי, חשבה, רק אולי, היא לא יכולה לסבול שרק מישהו אחת אוהב אותה?

כשהרומן המזדמן עם משורר הביבים הצרפתי, מעצם טבעו וככל רומן, הפך לנטל מחייב – היא קמה ועזבה.

זרועותיו של בן היוו עיר מקלט.

שוב.

שוב חיפשה אישור לתחושותיה, לרגשותיה, לבחירות שהיא עושה. היא לא הבחינה כלל כי ג׳ק, הבחור בו בחרה, כבר נזנח הרחק מאחור בזמן שהיא בודקת, מכלכלת את צעדיה ומאשרת את בחירתה.

mindful-relationship

103

גם הוא וגם ג׳ק נגעו בה. אמנם כל אחד בנקודה אחרת ובאופן שונה, אבל הצליחו להסעיר את נפשה. ג׳ק היה טהור, מלא רוך וכנות; לואי היה אפל, מלא תשוקה וזעם כבוש. ג׳ק טילטל אותה בעוצמת אהבתו אליה; לואי ריגש אותה בכוחו לגרום לה להיות מוקסמת ממנו.

אבל לואי לא אהב אותה.

erjudv

102

כמו שני צדדים של מטבע, הפכים גמורים, הכי רחוקים שאפשר זה מזה – אי אפשר היה להתחיל להשוות בינו ובין לואי. כמה זמן שלא הגתה את שמו, אפילו לא במחשבותיה.

לואי.

הרומנטיקן הצרפתי, הנהנתן, רודף השמלות, ההרפתקה שלה. לעומתו נראה ג׳ק כילד פנימייה מאולף.

אך כמו שני צדדים של מטבע, הם היו הכי קרובים שאפשר.

coin_toss

101

בְּלִבּוֹ שֶׁל שְׂדֵה־קוֹצִים יָבֵשׁ

גִּלִּיתִי כַּוָּרוֹת

מְסֻדָּרוֹת.

לֹא הָיוּ בּוֹ פְּרָחִים,

גַּם נִחוֹחוֹת שֶׁל צוּף

נֶעְדְּרוּ מֵהַשֶּׁטַח.

רַק קוֹצִים, דַּרְדַּרִים,

בַּרְקָנִים יְבֵשִׁים.

אָז מַה אוֹמֶרֶת הַמַּלְכָּה

לַפּוֹעֲלוֹת הַמְּזַמְזְמוֹת?

סאם קיפלה את השיר הנושן בחזרה אל בין תאיו של ארכיונה המנטלי. ג׳ק עדיין ישב מולה, מבו עמוק ורב משמעות.

poema amor paris esct Rodin by Adr

100 – סיכום ביניים

* * * לכבוד פוסט ה־100, הנה כל מה שקרה עד כה – בבת אחת: * * *

העיניים של סאם החלו לשרוף.

אם אין פה שתיים ואם גם שם אין, חשבה סאם, אז מהצד השני אולי… לא. בצד השני יש שתיים. לא טוב. הלאה, אמרה לעצמה סאם, נמשיך עם שלוש. שלוש אין בכלל. לא מלמעלה, לא מלמטה, לא מהצדדים ולא בפנים. אז אין מה לדבר על שלוש.

אולי ארבע? פה יש, חישבה סאם, פה גם יש, גם פה. יופי, זה נראה טוב. עכשיו מלמעלה: יש, אין, יש, יש. מצוין! אז ארבע בא פה!

סאם מיצמצה וכתבה את הספרה 4 במשבצת.

היא הניחה את ידה לרגע ושמטה את החוברת הישנה והמצהיבה על השולחן שעמד מולה. הסודוקו הזה עייף אותה, והיא הרגישה צורך להניח לעפעפיה להיסגר לאט. אז הציפו את עיניה הסגורות עשרות דימויים, צורות וצבעים, ששטו והתפתלו מול אישוניה. הם הסתלסלו ועלו, היבהבו בצבעים זרחניים וסאם ניסתה להתמקד בהם, ניסתה לעקוב אחריהם, ניסתה לצוד אותם. הם כולם ברחו ממנה.

היא פקחה את עיניה, שהתמלאו בדמעות צורבות. על השולחן מולה, ליד חוברת התשבצים הבלויה, עמד נר בתוך כוס. היא הביטה בו ואז הרימה את מבטה ממנו והלאה, אל מאחוריו, אל האגם שנמתח נגד מרפסת העץ עליה ישבה. סביב האגם ביצבצו גבעות נמוכות מכוסות בעצים, ויער ירוק כהה הקיף את כל הימה. סאם ישבה על כיסא עץ במרפסת של בקתת עץ קטנה שניצבה בפאתיו של היער ולחופו של האגם.

אל אוזניה הגיעו צליליהם הנעימים של גלי האגם, והיא הניחה להם לחדור אליה. היא ליטפה את גופה בידה בהתאם לתנועות הגלים, ועל עורה העירום נוצרו גלים של צמרמורת.

אל צלילי האגם ולצמרמורת הנעימה שעברו בגופה הצטרפו ציוציהן של מאות ציפורים, שהחלו בסידורי השינה לקראת הלילה. השמיים שמעליה החלו להתכסות בעננות של שעת בין־ערביים. זו היתה עננות אחידה, כזו שצבעהּ אינו מסגיר את כמות העננים או את עוביים. זו העונה, חשבה סאם. היא הרבתה לחשוב. מחשבות היו מה שהוביל אותה לפני חצי שנה להכיר בעובדות, להבין את משמעות התחושות שניסתה להדחיק למעלה מעשר שנים ולהודיע לְבן בלב כבד ועין דומעת כי היא עוזבת.

אז, חצי שנה קודם לכן, השמיים לא נראו כמו בשקיעה הזו. העננות כמעט שלא היתה מורגשת, ואם היתה כזו, סאם לא הבחינה בה כשיצאה מפתח ביתם וירדה לרחוב במורד המדרגות בין העצים שבחצר. היא לא תיכננה לחזור לשם יותר, וגם לא תיכננה להעיף מבט אחד לאחור. מוחה היה טרוד במחשבות. היא חשבה על המשפט האחרון שאמרה לו, חשבה על המשפט האחרון שאמר לה. היא חשבה על המבט המוטרד בעיניו כשסיפרה לו שהחליטה לעזוב, חשבה על ההפתעה שהיתה בקולה. היא המשיכה לרדת, כמעט מעדה על אחת המדרגות, עד שהגיע אל תחנת האוטובוס הקרובה לביתם.

היא תהתה.

התגובה של בן קצת הפתיעה אותה, אך לא היתה משמעותית במיוחד כרגע. לא אחרי שהבינה, לא אחרי שהחליטה. עשר שנים היא חיה בשקר, עשר שנים היא מתגעגעת לדבר אחד, למישהו אחד, אחר. זו היתה ההבנה שלה. עכשיו היא מתכננת למצוא את הדרך אליו, למצוא אותו, להתחבר אליו שוב, כמו פעם. זו היתה ההחלטה. ה"בסדר" שזרק בן לחלל האוויר בתגובה – זו היתה ההפתעה.

את החודש שלאחר מכן העבירה סאם בשיטוטים. היא חיפשה דרך, חיפשה אפשרות, הזדמנות. וכשזו הגיעה, היא לקחה אותה הכי רחוק שאפשר. זה היה טרמפ מזדמן עם טנדר חקלאי. רק שבמקום לנצלו לטובת נסיעה חפוזה וללא עלות אל שכונה אחרת בעיר, ניצלה אותו כדי להתרחק מעיר המטרופולין ההררית, בה העבירה את רוב חייה, עד לפאתיו של יער.

"אני ממשיך עד לעיירה הקרובה", אמר הנהג, חקלאי משופם, "שם אני עוצר לכמה ימים לפני שאני חוזר למשק".

הוא הביט בסאם במבט תמים. סאם בהתה מבעד לחלון הרכב ולא אמרה דבר.

"אם את רוצה", המשיך הנהג, "את יכולה להמשיך איתי עד שם".

"לא", היא אמרה, "אני חושבת שארד כאן".

"כאן?", התפלא הנהג מתחת לשפמו, ופיו נראה לסאם פתאום קטן מדי.

"כן", השיבה סאם בפשטות.

בצומת הקרוב ירדה סאם מהרכב ועמדה על מקומה, תרמילה תלוי על כתפה הימנית. נהג הרכב החקלאי המשיך בדרכו והספיק לראות במראת רכבו איך היא לא זזה ולא מסירה את מבטה מהנוף שסביבה, עד שנמוגה מטווח ראייתו של החקלאי והרכב החקלאי נעלם מטווח ראייתה שלה.

אז היא תלתה ואיזנה את תיקה על כתפה השנייה והחלה להסתובב בשטח. וכשהחלה לצעוד הרגישה את כל גופה רוטט בהתרגשות. היא היתה לבד. ממש לבד. רק היא והמולקולות של היקום שמקיפות אותה, מתערטלות בתוך ריאותיה, נוגעות בתוך חלליה הפנימיים, רק היא והבריאה. היא בחרה בכיוון אקראי והחלה ללכת בצעד בטוח אל תוך היער.

היא הלכה שעות, מריחה את ריח הטחב על העצים, אוגרת בזכרונותיה את הקולות והצבעים, עוצרת מדי פעם להקשיב או לגעת. היא היתה מאושרת. היא היתה עצובה. היא היתה שמחה, היא היתה כעוסה. היא הרגישה שהיא פשוט נמצאת. סביבה עלו ופרחו אלונים, ערבות ועצי לילך, צמחים גבוהים, שיחים גדולים, עצי פרי ועצי יער אדירים, שהתנשאו אל על, קצות צמרותיהם נוגעים זה בזה ויוצרים חופת ענפים סמיכה, דרכה הצליח להסתנן אורה המלטף של השמש בראשית האביב.

אז היא נעצרה. היא האזינה ביתר קשב לצלילים שבקעו בהמשך דרכה, בכיוון אליו היו פניה מועדים. היה זה צליל עדין של פכפוך, של מים נעים, של אדוות גלים הנשברת בעליצות על פני חלוקי נחל. היא הגבירה את קצב צעדיה ונעצרה רק כשהגיעה אל שפתו של אגם. מקצה האופק ועד קצהו ניצבו גבעות מיוערות בחום וירוק, עוטפות ומאגפות את האגם מכל צדדיו. והריח, אלוהים, הריח – זה היה הדבר הכי טרי שסאם הריחה אי פעם.

היא סיירה על קו החוף ובחנה את הנוף. בצעידתה מעכו רגליה את אבני החוף האפורות וחלוקי הנחל הירקרקים. רמיסת האבנים העלתה רעש גריסה עדין וסאם פסקה לרגע מהליכתה. השקט שהשתרר הופר רק על ידי גליו של האגם. כעשרה מטרים ממנה בתוך המים קיפץ דג אל מחוץ לאגם ושב וצלל במימיו. נראה כי היצור האינטליגנטי הקרוב ביותר היה מעבר ליערות שסביבה, במרחק של מאות קילומטרים, וכי יד אדם לא ביקרה במקום זה מעולם. המחשבה הזו הכניסה בת של שחוק אל חדרי ליבה, בת שחוק שהתפוגגה במהירות כשהבחינה בבקתה על חוף האגם הישר מולה. אולם תחושת השלמות חזרה ופיעמה בה כשנכנסה אל הבקתה, לאחר שהדפיקה שלה על הדלת לא זכתה למענה. בפנים היא לא מצאה אף אחד. מה שכן מצאה היו נמלים קטנטנות, כמה קורי עכבישים וריהוט בסיסי.

זו היתה בקתה חמימה וקטנה, חדר אחד עם שולחן, שני כיסאות, מיטה וארונית קטנה. ככל הנראה, חשבה סאם, שימשה את הציידים והדייגים הפוקדים את היערות בעונת הציד, שצפויה היתה להיפתח בעוד חודשים ארוכים. סאם פסעה שני צעדים ומצאה שהיא עומדת במרכז החדר. לאוויר בפנים היתה ארומה של עץ טחוב מעורב באבק. סאם עצמה את עיניה וניסתה לזהות את שאר מרכיביו השונים של הריח. היה שם מכל טוב הניחוחות של היער בו הלכה קודם לכן. היא ניגשה אל הארונית הנמוכה ופתחה את אחת הדלתות. על המדף במרכז הארון, כיאה למסורת הנהוגה ביערות הציד במחוז, היה מונח ספר עבה עם דפים מצהיבים ומטונפים. על כריכתו לא היה רשום דבר, והוא נראה כאילו נותר שריד מימים עתיקים ביותר. סאם פתחה את הספר וגילתה את הכיתוב בעמודו הראשון: "ספר אורחים". בדפים שאחריו היו רשומים אינספור הערות, ועצות של ציידים ודייגים, רישומים ותרשימים, מפות ואיורים, כולם בכתב יד עקום, לעיתים בלתי קריא.

סאם החזירה את הספר למקומו בתוך הארון. היא בחנה את תכולתו ווידאה כי אין שם דבר נוסף. אז פנתה אל המיטה והניחה עליה את תרמילה. על הקיר שמעל ראש המיטה היה תלוי לוח עץ עגול, ובו סימנים מטושטשים שהעידו כי מתישהו בעבר היה קבוע בו שלד של דג גדול שנלכד בחכתו של אחד הציידים. על המיטה לא היה מזרן, רק משטח עץ גס הניצב על בולי עץ נמוכים ושמנים. היא התיישבה עליו, והרגישה את ישבנה נמעך כנגד המיטה הקשה. אז היא נשכבה על גבה, והנוקשות והקשיחות שהחזיר לה משטח העץ בתגובה למשקל גופה היו מפתיעות. במשך כל יום המחרת עמלה סאם על יצירת מזרן דק מאולתר עשוי זרדים ועלים, אותם פיזרה על המשטח הקשה בנדיבות.

כעבור יומיים הרגישה סאם כי בגדיה נוטפים סירחון של זיעה וריחות גוף לא נעימים. היא ירדה לחוף האגם, פשטה את בגדיה ושטפה אותם היטב במימיו. בעוד היא כורעת בחלקו הרדוד של האגם הבינה סאם כי תיאלץ לצעוד עירומה עד לבקתה על מנת לייבש שם את בגדיה. היא הביטה לכל עבר, כאילו חיפשה מי שיסתכל עליה. לא היה שם אף אחד. היא צעדה, נבוכה ומפוחדת, בגדיה הרטובים בידיה, עד הבקתה. אז תלתה אותם על מעקה העץ של המרפסת ונכנסה פנימה.

וכך, מדי שלושה ימים, כיבסה את בגדיה. ובכל פעם בה חזרה במהאגם אל הבקתה, הליכתה העירומה הפכה יותר נינוחה, יותר בטוחה, יותר גאה. לאחר שלושה שבועות החליטה סאם כי אין טעם בבגדים כלל, והיא התפשטה. היא שטפה שוב את בגדיה במי האגם, ולאחר שהתייבשו קיפלה אותם וסידרה אותם בארונית ליד ספר האורחים. על המדף ליד בגדיה היא הניחה את הטלפון הנייד שלה, אותו כיבתה לפני ימים רבים על מנת לשמור על הסוללה שלו מלאה – לכל מקרה – ואת שאר חפציה.

העירום שלה היה נקודת מוצא טובה להתחיל לחפש ולמצוא את הקשר שהחלה להרגיש בינה ובין הסביבה הטבעית בה חיה. תובנות והבנות לא היו דבר זר לה. כשהיתה בת שש  בערך ידעה בפעם הראשונה מה הם החיים. היא הבינה היכן היא, ידעה מי נמצא איתה, הבינה את האטומים הנוגעים בה במהלך האינסופי של תאיה בייצור חייהם. היא היתה מודעת. מדי פעם, בצורה הדרגתית, החלה ההכרה שלה לנדוד מגופה תוך כדי שינה, והיא היתה מאושרת מהרעיון. היא ידעה שאם תנסה להתחבר אל עצמה יותר, אם תתחבר לסובבים אותה מדי יום, תוכל בקלות לצעוד אל מחוץ לגופה גם מעבר לשעות השינה המרובות. והיא ניסתה. והיא הצליחה. היא היתה יושבת שעות במדיטצדיות טרנסצנדנטליות ומגיעה לעולמות מופלאים. ההרפיות הנפשיות עודדו אותה בהמשך חיפושה אחר עתידה, והיא ראתה את עצמה בעיני רוחה מטפסת אל פסגתו של הר גבוה וצועקת אל כל הקיום: "מצאתי!".

וכך במשך חמישה חודשים בבקתה ביער היא קיימה את עצמה במדיטציות מרובות, מחוברת לטבע שסביבה, אוכלת את פירות היער ושותה את מי האגם. חמישה חודשים של שלמות כמעט מוחלטת בחיבור עם היקום והקיום – כמעט מוחלטת, כי את ג'ק, הסיבה בעטיה עזבה את חייה המשותפים עם בן, היא לא ראתה בחזיונותיה אף לא פעם אחת. לא בחלומותיה בלילות ולא בעמוקות שבמדיטציות.

סאם הציצה אל השולחן. משהו משך את תשומת ליבה ותנועתו צדה את עיניה. זו היתה נמלה שצעדה בין הנר ובין חוברת התשבצים. מדהים איך העין שלנו פועלת להגיב לפי תנועה, חשבה סאם כשמעכה את הנמלה באצבעה. תמיד כשעשתה את זה היא חוותה רגשות אשם במשך חצי שניה. התחושה חלפה לה די מהר, אך חזרה לפעם בה לעוד כמה שניות, כשראתה את חצי-הנמלה שנשאר מעוך על השולחן. גם התחושה הזו חלפה במהירות, וסאם התרוממה מכיסא העץ שלה על המרפסת וירדה לשבת על הרצפה. היא התיישבה עליה בישיבה מזרחית וסיכלה את רגליה עוד, מעבירה את כף רגלה הימנית מעל ברכה השמאלית בישיבת לוטוס.

אמה לאגודל, אמה לאגודל, נשימה עמוקה דרך שני הנחיריים, בטן מתנפחת… נשיפה איטית דרך הפה עד פרודת האוויר האחרונה. ושוב – שאיפה… נשיפה. ושוב.

קצב דפיקות ליבה של סאם החל להתייצב לאחר שקיפץ במעבר מהכיסא אל רצפת העץ, ומחזור הדם שלה החל להתמלא בחמצן ביתר שאת.

שאיפה…

הבטן של סאם התנפחה כמו כדור.

נשיפה… ארוכה…

סאם הרגישה את פי הטבעת שלה כשאטומי החנקן האחרונים השתחררו מראותיה.

שאיפה איטית.

סאם הרפתה את כל חלקי גופה באיטיות שיכולה היתה לשגע עצלנים. היא הרפתה חלקים בגופה שאנשים מן השורה לא היו מסוגלים להרפות. היא הרפתה, למשל, את המצח. היא כיווצה קלות את מצחה ואז שמטה אותו בבת אחת. ההרפיה, היא ידעה, מגיעה רק לאחר מתח. זכותי, חשבה, לחיות בהכרה רגועה. זה מצבי הטבעי, היא קבעה במוחה. בעשר הדקות שלאחר מכן כיווצה סאם והרפתה את כל חלקי גופה. אז היא נתנה להכרתה לנדוד בין איבריה השונים, משחררת אותם באופן סופי ומוחלט ומשקיעה אותם בבריכה השקטה של ההכרה. היא נשמה. בכל שאיפה של אוויר הרגישה איך החמצן זורם בגל גדול ששוצף ושוטף את כל כולה מהראש אל הרגליים. בכל נשיפה היא חשה את המתח בגופה זורם החוצה והכרתה נשארת שקטה ורגועה, כמו האגם בשעות המוקדמות של השחר.

סאם צללה לתוך אגם ההכרה השליו שלה. היא צללה לתוך עצמה פנימה וחוותה את עצמה בטבעיות האמיתית שלה. פסים כחולים-סגולים ריצדו בתוך הווייתה, והיא שחתה בהם במיומנות, מרשה לעצמה לרדת ולעלות בגלים בגבהים משתנים בתוך מערבולות של אושר עילאי. היא צפה וריחפה מעל האגם שהיתה, ועלתה גבוה מעל לקרקעית קיומה. היא זינקה כמו דולפין מתוך בריכה ועלתה לאוויר שמעל האגם, מנתרת אל על ומגירה טיפות קריסטליות של הכרה ממנה אל פניו השלווים של האגם. היא טיפסה מעלה ומעלה, מרחפת ממעל, מרקיעה אל הכוכבים, יוצאת אל היקום. היא התעופפה בטבעיות, כאילו נולדה לעוף. היא הסתובבה סביב עצמה ועטפה את כל כולה בצבעים החדשים שנגלו לה, באדום הבוהק, בצהוב המהפנט ובכתום החם. היא אהבה. היא היתה האהבה עצמה.

ממש מולה הלכה והתהוותה בועה גדולה של אנרגיה בהירה. היא ריחפה לכיוונה באיטיות, בעוד העיגול הגדול שנוצר לפניה הלך וגדל, והיא יכולה לראות כעת כתמים ירוקים מתחתיו. היא התקרבה עוד. הכתמים הירוקים התרחבו והתבהרו, ונראו לה לפתע כמו דשא.

מוזר, חשבה.

בעוצמה שסאם לא היתה מוכנה לה, כמו מאחורי מסך בלתי נראה, נגלתה לפתע דמותו של בן, צועדת הישר לתוך עיגול האור הקסום. סאם עצרה מריחופה קדימה והניחה להכרתה לבהות בחיזיון באופן סטטי. בן צעד לתוך עיגול האור, וכשנעלם בתוכו – נעלם גם האור.

סאם פקחה את עיניה. היא הביטה אל האגם וניסתה להכיל את החוויה. איפשהו, היא חשבה לרגע, ראתה גם אלבטרוס, אבל היא לא היתה בטוחה.

את הבוקר היתה נוהגת סאם לפתוח בהתמתחות מאסיבית. אחרי חודש בערך התרגלה לשינה על מצע הזרדים והעלים ולאחר חודש נוסף כבר ישנה על משטח העץ החשוף. לאחר שפקחה את עיניה היתה סאם מותחת את ידיה מעל ראשה, פורשת את אצבעותיה בידיים וברגליים, מאמצת את כל שריריה ומשחררת בבת אחת את גופה בצעקה. תמיד בצעקה. זה היה כל כך משחרר, במיוחד כשלאחר מכן השתרר שקט מהמם, ששניותיים לאחר מכן התמלא שוב בציוצי הציפורים, שהתבלבלו מצעקתה. בכל בוקר, חשבה סאם, הן לא לומדות.

היא התרוממה ממקום משכבה ובחנה את גופה בקפידה. למרבה הפתעתה, לא היתה בה חבורה אחת, לא פצע נבזה או סימנים סגולים של מכות יבשות. תרגילי היוגה והמדיטציה שנהגה לעשות בשעה שלאחר מכן היוו תרופה לכל מכאוב.

אז היתה פוסעת בשלווה, רגליה היחפות מלטפות את רצפת העץ של הבקתה, אל פתח הדלת. שם, באופן קבוע, היתה עומדת עירומה ומביטה אל האגם ששכב מולה. חיות הבוקר של היער אירחו את עצמן במרפסת ותפסו מחסה מייד כשהחלה לצעוד אל מחוץ לבקתה. הן ליוו אותה במבטיהן עד שהגיעה אל מימי האגם ונכנסה לטבול בו את גופה החם.

מימיו הרגועים של האגם ליטפו את עורה בעונג שהפתיעה אותה כמעט בכל פעם. כששחתה בו עם עלות השחר הרגישה סאם כי היא מבינה את האגם לעומק. היא דימתה אותו ליצור חי והבינה כיצד הוא מרגיש כשגוף זר חודר לתוכו. היא היתה בטוחה שהיא מרגישה את התחושה הזו שלו עמוק בתוכה, באיברי מינה, ברחמה. היא שחתה בו מדי בוקר עד ששניהם התעוררו – עד שהיא הרגישה צלולה והוא החל לרגוש בגלים קלילים. אז יצאה מן המים והתקדמה בצעדים איטיים אל הבקתה.

בערך בחצי הדרך פנתה לימין ופסעה בשביל שיצרו רגליה בהליכה מדי בוקר אל תוך היער. היה משהו לא הגיוני ב"הליכת ההתייבשות" הזו בצל היער, אך סאם לא הקשיבה להיגיון. היא מצאה במעבה היער שיחי ענבה וגרגרים, כמה עצי פקאן גבוהים ועץ תפוחים בודד. היא התקדמה בין העצים נוטפת מים, מעבירה את כפות ידיה על גזעי העצים לידם חלפה, מקשיבה לקולות הציפורים, מאזינה קשב רב לחיות הבר אי־שם עמוק בתוך היער ומרגישה את הצמיחה הטבעית שמלבלבת סביבה.

הדבר היחיד שהעיק עליה מדי פעם והעיב על אושרה היה כאב ראש טורדני, שבא והלך מדי פעם.

***

סאם טענה תמיד שפלפוליו הפילוסופיים של זֶנון היו קשקוש מחשבתי המבוסס על סמנטיקה. עד שפרדוקס הדיכוטומיה היכה בה בכל כוחו. הפילוסוף היווני טען כי מי שרוצה להגיע ממקום למקום לא יוכל לעשות זאת לעולם. יותר מזה: הוא לא יוכל אפילו לצאת לדרך. כי על־מנת להגיע מנקודה לנקודה הוא חייב לעבור בנקודה שלישית, בדיוק באמצע. וכדי להגיע אל נקודת האמצע הוא צריך לעבור בנקודה נוספת, בין הראשונה ובין האמצעית. וכדי להגיע אליה הוא צריך…

הנקודה ברורה.

אז אם יש אינספור נקודות שאנחנו צריכים לעבור בדרך, אמר זנון, לא רק שלא נוכל להגיע אל היעד לעולם, אפילו לא נוכל לזוז ממקומנו. אך למרות שסאם רשמה לעצמה הישג מחשבתי קטן כשהפריכה את הפרדוקס כולו וקבעה בינה ובין עצמה כי אין בכלל נקודת התחלה – כשהרוח החלה לנשב בקלילות בשעות המוקדמות של אחר הצהריים, היתה נקודת התחלה. והיא התחילה ברעד קל שעבר בגופה של סאם כשישבה על המרפסת המשקיפה אל האגם. הרעד הקליל המשיך והרעיד בקלילות מרגשת את שולחן העץ שניצב לידה, והרטיט בקלות את צמרות העצים.

סאם נעמדה. היא הטתה את אוזנה והצליחה לשמוע רחש, מין רעדוד מרשרש מכיוון קו החוף. היא השקיפה למרחק ולא הבחינה בדבר למעט אדוות הגלים הנמוכה, הנשברת בדכי אל החוף. היא החלה לצעוד לכיוון המים, ולאחר חמש דקות הליכה היא עצרה במקומה. חמש דקות הליכה ממרפסת הבקתה הציבו אותה בדרך כלל בעומק מים שהגיעו לה עד הטבור. אבל אחרי חמש הדקות האחרונות קו המים נשאר באותו המרחק כשהיה.

היא הביטה לאחור. היא אכן התרחקה מהמרפסת. הפרכת הפרדוקס של זנון מבוססת על עיקרון. זנון טען כי סאם תצטרך ללכת אינסוף צעדים כדי להגיע לאגם. אבל סאם הבינה כי יהיה מה שיהיה – את הדרך היא תצטרך לעשות בזמן מאוד מוגדר, ולכן המשימה תושלם. ואם המשימה תושלם, היא תגיע אל היעד.

היא המשיכה ללכת לכיוון המים. על מצחה ומעל שפתה העליונה החלו להצטופף קבוצות מיקרוסקופיות של אגלי זיעה זערוריים, וגם הם צפו בקו החוף שהמשיך להתרחק. סאם הגבירה את קצב הליכתה, עוד משהו שזנון לא חשב עליו. הוא גם לא חשב על כך שהאגם ששכב מול סאם פשוט הלך ונעלם, כאילו התייבש, כאילו התרוקן באופן פתאומי. סאם כאילו רדפה אחריו, מנסה לתפוס את קו החוף, להשיג את הגלים המתרחקים ממנה. האגם הלך והתכווץ במהירות אדירה, מרעיד את האדמה שסביבה, מזעזע את השיחים והעצים הנמוכים שעמדו לידו ומשקשק את החצץ וחלוקי האבנים על הקרקע. סאם הביטה בו כשהפך לאגמון ואז לשלולית קטנה. היא דישדשה בבוץ, מנסה באדיקות להרגיש קצת מים בעוד גופה נכנע לרעד שעלה מן האגם. שיערה התנופף ברוח כשצעדה, שדיה היטלטלו מצד לצד כשהגבירה את קצב פסיעותיה ונדמה היה שכל קימורי גופה וחמוקיה הודגשו ונמחקו בעת ובעונה אחת.

אולם למרות שמיהרה והחישה את צעדיה, היא לא הספיקה. היא מצאה את עצמה רוכנת על ברכיה וידיה בתחתיתו של עמק רחב ועמוק, סביבה כמויות גדולות של בוץ, טין ורפש ועורה החלק מטונף בכתמים רכים ולחים של בוצה. אלפי דגים ודגיגונים קיפצו סביבה בחוסר ישע ולידה מתפוגגת מערבולת עלובה, שהזרימה את שארית המים דרך פתח מתכתי עגול ורחב בקרקעית של מה שהיה האגם.

סאם הציצה פנימה אל פתח הניקוז והקשיבה לקולות המים המתרחקים.

"זנון?", היא קראה פנימה בנימה מהוססת.

זה הצחיק אותה לרגע קט, והיא חייכה לעצמה חיוך שרק היא הבינה את חשיבותו. אז היא מחקה את חיוכה והביטה אל הבקתה. הבקתה היתה במרחק אדיר ממנה, ובגובה רב. העמק העצום שהשתרע סביבה נדמה היה לה לפתע כמו לקוח מסרט בדיוני. קבוצה של ציפורים התעופפה במרחק אל אחת מצמרות העצים. בבת אחת הרגישה סאם צורך עז להתלבש. היא חשה כאילו כל ההרים והעצים סביב מה שהיתה שפתו של האגם מביטים בה מרחוק ומצביעים עליה בלעג. היא הרגישה קטנה וחסרת אונים.

***

ביפ.

"היי… זה אני. אה… יש לי… זאת אומרת, אני לא יודעת אם יש לי, אבל… אני… נראה לי שעליתי על משהו לא כל כך… זאת אומרת… בקיצור, כשתשמע את ההודעה, תחזור אלי. ביי".

קליק.

כשלחצה על כפתור הניתוק הרגישה סאם שהיא מפעילה עליו קצת יותר מדי לחץ. חוץ מזה, חשבה בשבריר של רגע, זה בכלל לא כפתור. זה מסך מגע, ולכן לחיצה היא לא העניין. העניין הוא המגע. יותר מדויק: הכוונה שבנגיעה. סאם התכוונה לנתק את השיחה, וזה מה שהיה חשוב.

משהו בכל העניין הזה של טלפון סלולרי לא הסתדר לה. היה שם משהו שלא התיישב נכון עם הסדר הבריא של הדברים. משהו באורגונומיה גרם לה לאורגונומטריה, ומסכי נגיעה לא הוסיפו לה נחת.

היא הרימה את ראשה מהמכשיר שאחזה בידה והסתכלה סביב. חפציה ארוזים בתרמיל, היא היתה לבושה, הבקתה נקייה כפי שמצאה אותה ביום בו הגיעה אליה. הדבר היחיד שהיה שונה היה הנוף שנגלה לעיניה כשיצאה אל המרפסת. העמק המרהיב שהיה פרוש שם בדרך כלל היה עכשיו אדיר עוד יותר, עמוק שבעתיים וחסר כל טיפת מים. ההתרוקנות הפתאומית הזו היתה בדיוק מה שחיפשה. תחושת המלאוּת איתה הגיעה פינתה את מקומה למחשבות והבנות, לרגשות ותובנות, ומייד לאחר מכן קינן בה הרצון להתמלא מחדש. בשעות הבוקר המוקדמות היתה נוהגת לרדת אל חופו של האגם, להביט בהשתקפות שלה במים, להתבונן בעצמה. האגם היה המראה של חייה. ועכשיו הוא התרוקן.

סאם התיישבה על שפת המרפסת ובהתה. עיניה היו נשואות אל העמק שמולה, אך היא לא הביטה בו. מבטה צף באוויר, ומחשבותיה נדדו בזמן. הסתלקות המראָה של חייה הותירה בה מקום ריק, חוסר אותו הרגישה כי היא צריכה למלא. שוב.

רוח קלה החלה לנשב והתנפצה על פרצופה, וסאם כיווצה את עיניה עד כדי חריצים צרים. כל מה שצדו אישוניה מהנוף שנפרש מולה היה מכוסה במעטה מטושטש של ריסים. אבל מוחה לא שעה אל התמונה. הוא היה עסוק בשליפת זכרונות ממאגריו ושליחתם אל תודעתה של סאם. זו לא היתה הפעם הראשונה בה התמודדה סאם עם צורך למלא חוסר. הרוח שהתגברה ורעמה כעת באוזניה הזכירה לה את ימיה כילדה, על הגבעות המוריקות שמחוץ לעיר, שואלת את הוריה מאין מגיעה הרוח. במבוכה קלה היא העלתה בעיני רוחה את מבטו המבולבל מעט של אביה ואת ההתנצלות הקלה שסיפקה אמה.

"הרוח", אמר אביה, "תמיד היתה פה. זה רק אוויר שזז".

"אבל", הקשתה סאם, "איך הוא זז?".

אביה ידע את התשובה. הוא הכיר את התשובות להרבה מאוד שאלות. אלא שלא תמיד היה בו את הרצון להסביר וללמד. למען האמת, הודתה סאם, הוא כמעט אף פעם לא הסביר ולימד. הוא היה אוטודידקט ודגל באסכולה כי על העגל לרצות לינוק יותר משהפרה צריכה לרצות להניק, ובכלל – העגל צריך למצוא את התשובות לבד. ואם ירצה, הוא נמצא כאן לרשותו כדי להגיד לו איפה התשובות לא נמצאות ובאיזה מקום לא לחפש.

"מה את חושבת?", הוא שאל אותה בתגובה. "איך האוויר זז?".

סאם השתתקה. אין בעיה, חשבה בליבה, אני אגלה לבד. והיא הקדישה לנושא עשר דקות תמימות. היא ניסתה להבין לבדה, אך מוחה של הילדה הקטנה היה עסוק בטרדות קשות יותר, והיא פנתה להתעסק עם הצעצועים שלה. את השאלה על מקור הרוח קיטלגה בארכיוני תודעתה לרגעים מאוחרים יותר בחייה.

עכשיו היא כבר ידעה מה זאת רוח, מה היו החלקיקים המרכיבים את האוויר הנע ואיך ההבדלים בין הלחצים השונים באטמוספירה יוצרים אנרגיה קינטית. עכשיו היא גם היתה מסוגלת להבין את תגובתו של אביה, שלא יכול להסביר לה את כל העניין הזה אז, על הגבעות.

הרוח פרעה קלות את שיערה, וקווצה ממנו נעה מול עיניה. היא נתלשה באחת מבהייתה. ראשה כאב במקצת והיא המשיכה לשבת ולחשוב על הבקתה בה חיה. זכרונותיה צפו ועלו בלי שרצתה, והיא נזכרה בחצי חיוך בדירה הראשונה ששכרה בחייה. זו היתה דירת־גג מרהיבה בבניין בן שלוש קומות, שנבנה בשכונת באוהאוס ישנה על אחד ממדרונותיה של העיר. סאם אהבה את הדירה בשל החלונות הגדולים, אבל בעיקר בזכות שרשרת המרפסות שהקיפה אותה. את הכניסה לבניין עיטרו שני עצי דקל סגו תמירים. בזכות מיקומו במעלה צלעו של ההר, נפרש אל מול הבית נוף יפהפה של מפרץ טבעי ואוקיינוס כחול. אולם על גובהו המרשים של הבניין העיב חיסרון מהותי אחד: את הפנורמה המרהיבה הסתיר בית אבות סיעודי מכוער, שנבנה בסגנון אדריכלי פוסט־מודרני, חריג לשכונה הוותיקה. אבל לסאם זה לא הפריע כלל. פיסות השמיים הכחולים והים שהצליחו להסתנן בעד האורבניות המקומית היוו עבורה מקום מפלט מעת לעת מהרעש הלבן של חיי היום־יום, וזה הספיק לה.

היא היתה בת עשרים אז, והנטל של שכר הדירה איים להתקשר בעצמו למנהל הבנק שלה. היא נכנסה אל חדרה והתחילה לארוז את חפציה. נוסף על כך שבעל הדירה החליט להעלות את דמי השכירות בשיעור חד, לאחר שבועות של חיפוש כושל אחרי דירה חדשה, וכשמועד פקיעתו של חוזה השכירות שלה מתקרב בקצב הולך וגובר – היא מצאה את עצמה עומדת בפני העובדה שהיא עלולה להישאר ללא קורת גג. עכשיו, על המרפסת בבקתה שלה ביער, הבינה סאם שזו היתה התקופה בה התהווה סיפור חייה. דירה בשכירות נמוכה או אפילו עם שותף היתה הפתרון, אלא שהזמן המשיך ודחק בה. חלק מהדירות שראתה היו פשוט יקרות מדי; לחלק מהמקומות אליהם הגיעה אי אפשר היה לקרוא בשם "דירה" ובוודאי לא "בית", ובשאר המקומות השותפים הפוטנציאליים היו אנשים לא נעימים.

באחד משיטוטיה בחיפוש אחרי דירה ברחביה של רשת הרחובות הטווה את העיר, ממש רגע לפני שנכנסה לאחד הבניינים, ראתה דמות מרשימה צועדת על מדרכה מעבר לרחוב. זה היה איש שמשהו בו כאילו קרא לתודעתה של סאם להביט. הוא ירד מהמדרכה אל הבניין אליו היו פניה של סאם מועדים ונכנס לאחת הדירות שבחזית. סאם חצתה את הרחוב והלכה אחריו. היא לא ידעה למה. היא לא הבינה למה. זה לא היה אכפת לה. בדיעבד, היא חשבה כשהביטה וחיפשה את האגם מולה, זו היתה נקודת המפנה בחייה, ואם היתה מבינה זאת אז או אם היה אכפת לה, חייה היו מקבלים אופי שונה לגמרי.

ואולי טוב שכך קרה.

דקה לאחר מכן הוא פתח בפניה את הדלת, ועיניה של סאם ננעצו בגרגרתו. הוא היה גבוה ממנה בראש ומבוגר ממנה בעשרים שנה. היא חשה כיצד הוא מסתכל עליה והרגישה נבוכה כאילו הוא מבקר אותה על מעשה שעדיין לא עשתה. הוא לא אמר מילה. סאם הרימה את עיניה אל פניו.

"זה בקשר לדירה", היא אמרה.

"כן", אמר, וקולו היה חם. "אני ג'ק".

"סאם", היא השיבה. "אתה מחפש שותף, נכון?".

ג'ק הינהן והרים חצי גבה.

"אני רק מוודאת", אמרה סאם וחייכה.

היא נכנסה פנימה. שתי דקות של סיבוב מהיר בין קירות הדירה הבהירו לה כי המקום פשוט נולד להיות שלה.

סאם התרוממה מקצה המרפסת והתקדמה לכיוון היער. היא היתה חייבת להרגיש עוד קצת מהטבע שסביבה כדי לוודא כי מה שהיא עומדת לעשות הוא אכן הדבר הנכון. היא ליטפה את מעקה המרפסת והרגישה את מרקם העץ ממנו היתה עשויה. היא הביטה לשמיים. העונות מתחלפות, חשבה. גם אז, לפני עשרים שנה, התחלפו העונות, נזכרה. היא עצרה לפני אחד העצים והביטה אל צמרתו כאילו חיפשה אישור לזכרונותיה. היא התיישבה ונשענה על גזעו. היא חשבה על היום ההוא, בו נעלם ג'ק.

רוחות שלהי החורף שככו אז, ובמקומן מילאו את חלל דירתם אבקני פרחים זעירים, ריחות פריחה והתחדשות של אביב. סאם בהתה דרך חרכי התריס אל החצר, התמקדה ברוח הלבלוב הכללית של העונה ושקעה לאיטה בהשאה עצמית. היא הפנימה את משמעות התקופה והניעה את עצמה להתחדשות פנימית. מערכת היחסים שרקמה עם ג'ק התפתחה מהתחייבות קורקטית על חוזה שכירות משותף לחברות אמת. השבועות בהם למדו להכיר זה את זו הפכו לחודשים של חיזור עדין ורך, בו למדה סאם להכיר את מורכבות נפשו של ג'ק, והוא מצידו קיבל את פשטות מחשבתה. זו היתה אהבה אמיתית. הם חיו יחד שנתיים תמימות עד אותו יום ארור. היא זכרה כל פרט, גם היום, גם אחרי למעלה מעשרים שנה. חוץ מטבעה של האירוניה, להיות שליחה נאמנה של צחוק הגורל עצמו, חשבה סאם, כשהיא תופסת אותך ברגעים הכי לא נוחים נוספת לה גם הפתעה. וג'ק נעלם באוויר של חלל המטבח שלהם באבחת הפתעה מוחלטת. הוא נגוז בבת אחת, התפוגג לתוך האין.

ההתמודדות החוזרת עם החוסר, אחרי שכבר הניחה שמצאה את האושר, טילטלה את עולמה. ועל אף שהיעלמותו של ג'ק היתה מפתיעה, כניסתו של בן לחייה הגיעה באופן מפתיע עוד יותר. הוא הגיע מייד אחרי שהודיעה על היעלמותו של ג'ק למוקד החירום.

"ומתי היתה הפעם האחרונה שראית אותו?", שאלה המוקדנית במוקד החירום.

"לפני רבע שעה בערך", אמרה סאם.

"אני מבינה", השתהתה המוקדנית. "תסלחי לי אם אני נשמעת מטופשת, אבל האם אמרת כרגע 'רבע שעה'?".

סאם חשבה על זה. זה באמת נשמע מטופש. אבל זו היתה המציאות.

"כן", אמרה לבסוף.

"המממ…", אמרה המוקדנית. "אני מבינה. ו… איפה הוא היה כשראית אותו בפעם האחרונה?".

"פה", אמרה סאם, "בבית שלנו".

"אתם גרים יחד?", שאלה המוקדנית.

סאם התיישבה על שרפרף ליד הטלפון. לא היה לה ממש חשק לשיחה הזו.

"תראי", היא אמרה, "זה מאוד פשוט. רגע אחד הוא עמד מולי במטבח ובשנייה אחרי זה הוא פשוט נעלם. ככה. באוויר".

מהצד השני של הקו היה שקט. אז אמרה המוקדנית: "הזזת משהו או נגעת במשהו מאז?".

"לא", אמרה סאם, די בחשש, כי לא זכרה בבירור. למרות שהיה לה זיכרון די טוב, לא היתה בה הנטייה לזכור פרטים טריוויאליים זניחים, כמו על איזו מרצפת היא דורכת כשהיא הולכת או באילו אצבעות היא לא משתמשת כשהיא מורידה את המים בשירותים.

סאם שמעה כמה ענפים נשברים במרחק מה ממנה בתוך היער. אז ראתה נקר שמתעופף מעליה ונוחת על ענף על העץ בצילו ישבה. הדפיקות של מקורו כנגד גזע העץ העלו במוחה דימויים חדשים. הדפיקות על דלת ביתה כשעה לאחר השיחה עם מוקד החירום הקפיצו אותה מחלומות בהקיץ, ובפתח הדלת עמד חוקר משטרתי, לבוש במדים כחולים ונושא תג זיהוי עם שמו: בן כהן.

הנקר חדל מדפיקותיו. סאם התרוממה ופסעה באיטיות אל מחוץ ליער ולכיוון הבקתה. צעדיה היו איטיים וקטנים, קו מחשבתה איים לפרוץ מתוך ראשה. נראה כאילו היא עושה מאמץ גדול להדביק את קצב מחשבותיה וזכרונותיה ועל כן כל פעילות גופה הפכה איטית יותר, אבל היא לא הבחינה בכך. היא היתה טרודה מדי. היא נזכרה כמה היתה מוקסמת מחזותו המרשימה של בן, ממדיו המגוהצים ומתווי פניו הנאים. חשבה כמה היתה מבולבלת וחסרת אונים, ואיך הפכו ימיה למעורפלים מאז נעלם ג'ק, לחסרי נגיעה בקרקע המציאות. היא הרגישה כאילו היא מרחפת כמה סנטימטרים מעל העולם, מעין ריחוק מהמציאות הקשה. ולמרות שברבות השנים שחלפו מצאה נחמה בזרועותיו החסונות של בן, דבר לא הצליח להשקיט את נפשה לחלוטין. בן חקר את היעלמותו המסתורית של ג'ק במשך שנים. הוא היה טרוד בנבכי התיק העלום הזה, ונשאב בכל נימי נפשו לסוגייה. הוא היה נחוש לדעת ולפתור את החידה. במשך חמש השנים הראשונות להיעלמותו של ג'ק חקר בן את הפרשה במסגרת עבודתו במשטרה. בעשר השנים שלאחר מכן הוא נבר בפרטיו באופן פרטי ועצמאי. על אף שלא ידעה זאת, הקשר שלה עם בן היווה עבור סאם את החולייה המחברת בינה ובין ג'ק, היכן שלא היה.

והרומן שלה עם בן הגיע לרמות מדהימות. אבל עכשיו היא מביטה על הכל כמו על חלום רחוק, כמו אפשרות סבירה של התגשמותה של פנטזיה.

בן הפך טרוד יותר ויותר בחקירת האירוע, נשאב לעומק המקרה, שסירב להתפצח ולהיפתר. סאם מצאה את עצמה מעבירה את ימיה בבדידות, בעוד בן בוהה במסמכיו, בצג המחשב או בחלל החדר. סאם מצאה את עצמה שוב מתמודדת עם חוסר, ושעוד מישהו מתפוגג מחייה, רק הפעם באיטיות משוועת. כמו שמילאה את חייה בנחמה שבמערכת היחסים עם בן לאחר היעלמותו של ג'ק, שוב היא הרגישה שהיא חייבת למלא את חייה במשהו אחר לאחר התמוססותו של בן מחייהם המשותפים. היא היתה חייבת לעשות מעשה. היא קמה והלכה.

ועכשיו יצא ונעלם מחייה גם האגם, החבר החי היחיד שהיה לה בחודשים האחרונים. שוב התרוקנו חייה בבת אחת. שוב היא חשה את תחושת התסכול, את חוסר האונים שלה אל מול הגורל, שזימן לה אהבות לחייה ואז העלים את כולן באחת. ושוב היא הרגישה שהיא צריכה ללכת. אלא שמשהו אחר העיב על מצב רוחה המרומם, וזה היה המענה האוטומטי בתא הקולי במספר המנוי הנייד של בן. בן לא היה אחד שלא עונה לטלפון, היא חשבה. בן תמיד היה זמין, וגם אם לא ענה, היה חוזר מייד לאחר מכן למי שהתקשר אליו. הפעם המנוי לא היה זמין כליל, והשיחה הופנתה ישירות לתא הקולי.

סאם הרימה את גבותיה.

אותן גבות הורמו גם כשהתגלה מולן פתח הניקוז במרכז האגם. בלב הפסטורליה הנטורליסטית, במרכזו של הטבע הפראי – תודעתה של סאם היתה צריכה להתמודד עם הדימוי האורבני-תעשייתי הזה. למחרת בבוקר התעוררה כרגיל ושמה את פעמיה אל עבר האגם לשחיית הבוקר היומית. אבל האגם לא היה שם. היא העלתה בעיני רוחה את תמונתו של פתח הניקוז. היא נשאה את האימג' הזה בעיני רוחה במשך יומיים נוספים לפני שהעיזה לרדת שוב אל מרכזו של מה שהיה האגם שלה ולהסתכל שנית בעיגול המתכת המתכנס אל תוך נקודה שחורה אי שם, הרחק מתחת לאדמת העמק.

הבקרים שלאחר מכן היו קשים. היא המשיכה לרדת אל האגם ולעמוד בנקודה בה היה חופו. יום אחרי יום, בוקר אחרי בוקר, עמדה סאם מול העמק הגדול, עמדה וחשבה.

שבוע נוסף חלף – ואז היא הבינה.

היא הביטה שוב במסך הטלפון הנייד שלה. ההחלטה להדליק את המכשיר הזה אחרי כל כך הרבה חודשים היתה החלטה לא פשוטה. המסר המאיים – "493 הודעות חדשות" – רוכך מעט על ידי הכיתוב "התעלם", אבל קיבל משנה תוקף עם המילים "קרא עכשיו". סאם הידקה את אצבעותיה סביב המכשיר ויצאה מהבקתה. היא התרוקנה ועכשיו היא צריכה להתמלא, והיא צריכה לחזור הביתה, אל הבית העירוני שלה.

הזמן שעשתה בדרך אל הכביש הקרוב נראה לה כמו נצח, ומשך ההמתנה לרכב כלשהו שיבוא ויציע לה טרמפ היתה עוד תקופת חיים שלמה.

***

"הלו, הלו, מה יש לנו פה?", אמר הנהג שעצר לידה.

סאם זיהתה את הקול. זה היה רון בק, מתחנת הרדיו המקומית. תוכנית הערב שלו היתה הדבר הכי חם שנשמע מעל גלי האתר בשנים האחרונות, אבל את סאם זה לא ממש ריגש. רון היה טיפוס של ממש. היו לו קעקועים מפוזרים על זרועותיו, הוא לבש גופייה בלויה ועישן. מבט בפנים הרכב גילה כי הוא היה די נקי ומסודר, יחסית לבחור שכבר חצה כבר את העשור השלישי של חייו ועדיין לא הקים משפחה. הוא עבד ברדיו המקומי מאז שהיה בן שש־עשרה ולא ידע לעשות שום דבר אחר. וזה לא שהוא לא רצה. הוא מאוד רצה להיות ביולוג חוקר, משהו בגנטיקה או במדעים, אבל הרדיו היה דבר ששאב אותו פנימה כמו למערבולת. כוח ההרגל דחף אותו הלאה אל המיקרופון בכל אחרי צהריים.

"לאן את צריכה?", הוא שאל בקול רך ונעים.

"העירה", היא אמרה בפשטות.

היא לא טרחה לשאול אם הוא מגיע. היא פשוט ידעה שכן.

"העירה…", הוא אמר כאילו חשב על זה ולא היה בטוח אם הוא יודע על מה היא מדברת או בכלל מה זו המילה הזו "העירה".

סאם הרימה את ראשה וסרקה את הסביבה כאילו כדי לבדוק אם עוד רכב מגיע ואולי היא תעלה עליו.

"ברור", אמר רון. "תעלי".

סאם התיישבה בכיסא הפנוי לידו.

"אז מה?", הוא התחיל בצורה הכי רדודה וצפויה שסאם יכולה היתה לחשוב עליה, "מה את עושה פה?".

סאם הרגישה כמו ברומן של פול אוסטר. היא הביטה מחלון הצד שלה אל הנוף שבחוץ. פניה היו רציניים מאוד ועטו מבט קפוא, אבל בתוך תוכה היא צחקה.

"חוזרת הביתה", היא ענתה.

רון הביט בכביש שלפניו. הוא החטיף מבט אל סאם וחזר להביט אל הדרך הריקה. לא היתה לו תשובה ראויה למענה של סאם. הישר לפניהם נראה ההר הגדול עליו היתה בנויה העיר. בתים צפופים ובניינים בגבהים לא אחידים מילאו את צלעו. אלפי נתיבים בלתי נראים פילסו את דרכם בין מגדלי הבטון, וסאם התמלאה ברגשות נוסטלגיים ובגעגוע עז לעבר. בין הרכב בו נסעו וההר שעמד מולם השתרע מישור גדול ורחב, עליו הציצו לסירוגין גבעות נמוכות וירקרקות, עשבייה טבעית ומרבצי חול מרהיבים.

"איפה את צריכה בעיר?", שאל פתאום רון.

"איפה ש…". סאם עצרה. היא לא ידעה לאן רצתה להגיע. "איפה שנוח לך".

"אני מגיע עד לרדיו", אמר רון בחיוך קטנטן.

"טוב", אמרה סאם, למרות שלא ידעה בכלל איפה הרדיו נמצא.

אחרי חמש דקות של נסיעה בדממה מביכה ביותר, הדליק רון את הרדיו. סאם שמעה מוזיקת ג'אז בקצב של שבע שמיניות. זה מפתיע, חשבה. דקה נוספת, ועיניה החלו להיעצם בכבדות. היא ניסתה לפקוח אותן, אבל הן נעצמו שוב ושוב. לבסוף נכנעה סאם והניחה לראשה להידפק בעדינות כנגד החלון, בעוד היא שוקעת לתוך חלום בטעם גרשווין.

הנה, ריח של סיגר עלה באפה. שפתיה נסגרו סביב קצהו, מרטיבות את עלה הטבק, והיא ינקה ממנו בעוצמה. העשן הסתלסל בתוך פיה, נוגש בשיניה ובחניכיה, עד שיצא בעירסול דרך אותן השפתיים. היא הביטה בסיגר. היא תהתה מאיפה הוא הגיע. הוא היה שמן מאוד, אבל צר בקצוות, והוא היה רך מאוד. יותר מדי. ואז היא ירדה במדרגות. היה חשוך מאוד, והצלמת שהלכה מאחוריה אמרה לה שזה לא ממש טוב, כי ככה לא יראו אותה. סאם יישרה את הכובע על ראשה, מצצה שוב מהסיגר הריחני, אמרה: "לא משנה, יש פלאש" והמשיכה לרדת במורד מדרגות האבן. כשגרם המדרגות נגמר והשביל שהיה בתחתיתו התעקל ימינה, הצלמת כבר לא היתה איתה. גם הכובע לא היה. רק הסיגר נשאר בוער. החושך היה הרבה יותר דחוס עכשיו, והסביבה היתה מוּכרת ונעימה. סאם המשיכה לרדת ולהתרחק מנקודת המוצא שלה על המדרכה ברחוב ליד בית החולים. וככל שירדה, התקרבה יותר למקום ההוא, ליד גן המשחקים… מה זה בחושך מולה? סאם שמעה את הצליל והוא התערבל עם ריח הטבק הנשרף והבלבול הכללי. היא הסתכלה אל הנקודה הבהירה בקצה מורד המדרגות האחרון. זה היה…? לא. לא יכול להיות. זה… ג'ק?

סאם פקחה את עיניה בבהלה.

"סליחה", אמר רון. "הערתי אותך?".

סאם הביטה בו מבולבלת. היא לא הבינה על מה הוא מדבר. החלום המוזר שחלמה עוד נותר מרחף לו בתודעתה. מוזיקת הרקע שליוותה את נסיעתם לא השתנתהֿ והיא פתחה את החלון ונתנה לאוויר להיכנס וללטף את פניה. העיר היתה קרובה יותר והיא עצמה שוב את עיניה.

***

רכבו של רון עלה במעלה השדרה. זו היה אחד מהרחובות המרכזיים בעיר, והוא השתרע לאורך הצלע המתונה ביותר של ההר, מהטיילת הסמוכה לקו החוף וכמעט עד לראש ההר, עליו היתה בנויה השכונה היקרה ביותר המשקיפה על כל חבל הארץ. מעברם של שני מסלולי הנסיעה נבנו בתים נמוכים במיוחד, בני שתי קומות, וביניהם נשזרו בתי עסק, מסעדות ובתי קפה. התנועה היתה איטית ונעצרה מדי כמה עשרות מטרים בסדרה של רמזורים, שניתבו אותה בין השדרה הראשית והרחובות שחתכו אותה. בקצהה העליון היתה כיכר, שהזרימה את התנועה ימינה או שמאלה בלבד.

כשירדה מרכבו של רון והביטה בו מתרחק ממנה עמדה סאם והתלבטה. רון פנה פניית פרסה וחזר במורד השדרה, פנה ימינה ברמזור הראשון ונעלם מאחורי שורת בניינים ברחוב התחתון. סאם הסתובבה והסתכלה על צלע ההר שמאחוריה. בנקודה בה עמדה התחדדה זווית המדרון והעלייה אל ההר הפכה תלולה יותר. הכביש נפרש לימינה ולשמאלה, וסאם לא ידעה לאן לפנות. כל כיוון שבו תלך יהיה אקראי וכל כיוון בו תבחר ישפיע באופן מוחלט על המשך חייה. בתוך תוכה התנהל דיון סוער סביב סוגיית הבחירה שעמדה בפניה. היא התלבטה בין ימין ושמאל, והיא ידעה כי הבחירה תשפיע גם על הדרך שתיאלץ לעשות בהליכה ברחובות בכיוון הנבחר. השיקולים שעמדו לרשותה היו ספק ידע, ספק ניחוש בנוגע לטיב השכונות בכל צד.

היא ראתה לידה ספסל. היא ניגשה אליו, הניחה עליו את תרמילה והתיישבה לצידו, משקיפה על השדרה מתחתיה. סאם ידעה כי גם אחרי שתבחר באחד מהצדדים היא תמשיך להתלבט, תמשיך להרגיש את תחושת החמיצות הזו, תחושת ההחמצה על מה שאולי יכול להיות, על מה שלא תדע לעולם. השדרה התנהלה מולה באיטיות הנאותה לשעת צהריים. השמש הנעימה של תחילת הסתיו עמדה כמעט במרכז השמיים וליטפה את שיערה הפרוע של סאם. היא הביטה לצדדים. כל אחת מהדרכים שנמתחו ימינה ושמאלה נראתה לה ראויה.

משלא הצליחה להגיע להחלטה – שינתה את טקטיקת המחשבה. היא ניסתה לבחור בדרך השלילה ולפסול את הכיוון הפחות ראוי. אך מלחמת ההתשה שהתנהלה בתוך מוחה בנוגע לבחירה שלא תעשה היתה יותר קשה ומורכבת מהדיון הפנימי שניהלה וההתחבטות בסוגיית הצדדים. בחירה חופשית, חשבה סאם, אינה כזו חופשית. היא לכודה בסבך של לבטים ורצונות, שגם הם לא חופשיים כלל ועיקר. ראשה התחיל לכאוב. היא הפליגה במחשבות על ימין ושמאל, על צדדיו השונים של הקיום. הכל תלוי בנקודת המבט, היא חשבה, הכל יחסי. היא חייכה.

במרחק על המדרכה שמשמאלה ראתה איש לבוש סחבות, עלוב וכפוף המתקרב לכיוונה. הוא עצר מדי פעם ונשען על מעקה הבטיחות לצד הכביש, כאילו נח או עוצר לחשוב. היא הסתכלה לדרך אשר מימינה. המדרכה בצד הזה היתה ריקה. כשהחזירה את עיניה לשמאלית האיש האומלל לא נראה. היא חיפשה אותו כמה שניות במבטה ולא מצאה. סאם גילתה כי היא חושבת על האפשרות שיצאה מדעתה.

היא דשה בסוגייה. היא חשבה על ההשלכות שהיו לכך אם אכן ירדה מהפסים ועל האפשרויות הגלומות במקרה שהשתגעה. לשיגעון היו את היתרונות שלו, אולם במידה שהיא שפויה לחלוטין, תעתועי מוחה ועיניה דרשו הסבר. יכול להיות, חשבה, שהאיש פשוט נכנס לאחד הבניינים ברחוב. זה היה טיעון לטובת השפיות. יכול להיות שהוא מעולם לא עבר ברחוב, היא הוסיפה טיעון נגד.

היא נעמדה. הגיע השעה להכרעות. היא תצטרך לבחור כיוון ולהחליט אם היא שפויה או לא. היא הרימה את תרמילה והניפה אותו אל הכתף כשהיא פונה בחצי סיבוב לכיוון הדרך השמאלית. הישר מולה, קרוב מרחק של מטר וחצי ממנה, ניצב האיש העלוב. היא נבהלה. לא רק מעצם הופעתו מולה, אלא גם ממראהו החריג: פניו היו חרושי קמטים ושיערו לבן ומדובלל. על סנטרו ולחייו היו זיפים לבנים ועורו היה כהה ויבש. הוא לבש בגדים בלויים, עמד מולה כפוף והביט בה. הם החליפו מבטים עמוקים וסאם הרגישה כאילו המציאות סביבם חדלה מלהתקיים, המכוניות התאדו, הכבישים התפוגגו והרמזורים נמסו לחלל. דפיקות ליבה הידהדו באוזניה והיא פתחה את פיה על מנת לאפשר לאוויר לחדור ביתר קלות אל ריאותיה.

האיש הביט בה והושיט את ידו כמבקש נדבה.

"אולי תעזרי?", אמר.

סאם הסתכלה על ידו המושטת. היו בה כמה מטבעות מלוכלכים.

"אני מצטערת", אמרה. "אין לי כסף בכלל".

"בכלל?", האיש הסתכל עליה בגבות מורמות.

סאם הרימה גם היא את גבותיה.

"כן", אמרה בנימה מעט אסרטיבית, "בכלל".

"איך זה יכול להיות?", שאל האיש.

"אין לי וזהו", אמרה.

"אבל יש לך תיק כזה גדול".

"מה?".

"התיק שלך, הוא כזה גדול".

"מה הקשר?".

"בטוח יש לך כסף או משהו שאת יכולה לעזור".

"לא", אמרה סאם. "אין לי".

"בטוח?".

"בטוח".

"אז בשביל מה יש לך כזה תיק?".

"מה זה עניינך?", שאלה סאם בטון נעלב-כועס.

תחלואיה של העיר חזרו ופגשו בה בבת אחת.

"אני רק אומר", אמר.

סאם התכוונה להתחיל להסביר לו על תכולת התיק ועל קורות חודשיה האחרונים, אבל עצרה. מה הטעם, חשבה. היא אמרה: "אז לא, אין לי בתיק הזה שום דבר שיכול לעזור לך".

"איך את יודעת?", אמר הזקן. "בדרך כלל לא רואים מבחוץ את מה שיש בפנים".

סאם עצרה לרגע לחשוב על מה שאמר. היא בהחלט ידעה מה יש בפנים. בתוך התיק היא נשאה את הטלפון הנייד שלה, את מעט חפציה האישיים, חוברת תשבצים כמעט מלאה וכמה מזכרות מהיער בו חיה, כמו עלה מיובש מעץ התפוח, נוצה וספר האורחים מהבקתה.

היא בהתה בזקן המסכן, שהביט בה בחזרה. היא חשבה על המשפט שאמר לה. למרות שהתכוון לתרמיל אותו נשאה, סאם הרגישה כי הוא פגע בלי משים בנקודה אחרת לחלוטין. היא נזכרה כיצד הדימוי העצמי שלה היה פעם נמוך ועלוב, איך הרגישה שמה שיש בה עמוק בפנים לא בא לידי ביטוי בחוץ. היא היתה בת שלושים בערך, ומערכת היחסים שלה עם בן נכנסה לשגרה. כשהיה מסתגר לשעות ארוכות עם עצמו היתה סאם מתפנה לבחון את עצמה ולחפש בתוכה תשובות. באחת הפעמים בה הביטה בעצמה בראי הבינה כי היא נראית כמו הקריקטורה של עצמה, כאילו הגנים שלה הורו על יצירת מראה אחד, בעוד היא הפכה להיות משהו דומה, חיקוי לא מוצלח של התוכנית המקורית.

היא חשבה על הוריה ועל הדמיון שניתן היה לגלות בינה ובינם. מבנה הפנים שלה היה מורכב משילוב מדהים בין פניהם של אביה ושל אמה: האף שלה והסנטר שלו, הגבות של אמא ועצמות הלחיים של אבא. גם מבנה גופה היה שילוב של שניהם, בין אם בצורת האצבעות שירשה ממנה ומבנה הציפורניים שקיבלה ממנו. מבחינה חיצונית, אין ספק שהיא הבת של ההורים שלה. אבל אופיה – אופיה היה שונה לחלוטין משלהם. זו היתה הסיבה שהקשר שלה עם הוריה היה אז רופף והם התראו אולי אחת לחודש, כשנסעה לביקור. מעולם לא הצליחה להפגין כלפיהם חיבה יתרה או רגש חם אחר. הם שמרו על מערכת יחסים קורקטית ומנומסת, ונראה היה שהוריה מרוצים מהסידור. הם חיו את חייהם ולא תבעו מילדיהם את מנת האהבה שמשפחות אחרות דרשו בתוקף לקבל. מבחינה זו היתה סאם מאושרת בחלקה.

האיש הזקן ניער את ידו ושיקשק במטבעות שהחזיק. הוא הקפיץ אותם קלות ואז הוריד את ידו התיישר מעט מכפיפותו.

"נה", הוא אמר בנימה של ביטול והתכונן להמשיך בצעידתו.

מדהים, חשבה סאם, איך לחיים יש יכולת לנווט אותך בסופו של דבר אל רגעי ההחלטה וההכרעה. היא עקפה את האיש האומלל והלכה בכיוון ממנו בא.

***

במוחה של סאם התרוצצו שתי מילים שבשאר הימים לא היו מתחברות. אחת מהן היתה המילה "מטאפיזיקה". סאם ידעה שמדובר במדע פילוסופי שיכול להסביר הרבה מהתופעות שהמדע הקלאסי לא יכול להסביר. כמו נפש. המילה השנייה היתה "קיומית". העובדה ששתי המילים האלה התחברו וטיילו יחד בתודעתה היתה די והותר על מנת שסאם תעצור לרגע מהליכתה ותבהה באוויר שלפניה שקועה במחשבות.

הרחוב נמתח מולה והיא לא ידעה כלל לאן לוקחות אותה רגליה. כמו בסוגיות מטאפיזיות קלאסיות, היא לא ידעה את מקומה ביקום. היא לא ממש היתה בטוחה כרגע שהמציאות אותה היא חווה היא אכן המציאות האובייקטיבית, ויותר מזה – היא לא יכולה היתה לדעת אם יש דבר כזה אובייקטיביות.

היא ניענעה את ראשה והמשיכה בצעידתה. היה משהו בחזרה שלה אל העיר ששיחרר אותה, אבל עם זאת מאוד איים עליה. היא הרגישה שהיא מחפשת משהו, אבל לא ממש ידעה מה. ואולי זה היה "מי"?

הרחוב שסביבה כאילו היה מטושטש, והמחשבות שלה היו הדבר היחיד שהתחדד בכל צעד שפסעה. היא חשבה על רעיונות נשגבים וטמירים, כמו על נטייתם של הדברים ביקום להתאים את עצמם להלך הרוח שלך ולמחשבותיך. המחשבה הזו הובילה אותה, מייד אחרי שפנתה ימינה ברחוב צדדי, למחשבה על מעגליו החשמליים של המוח ועל התהודה האלקטרו־מגנטית שהם יוצרים. ואז היא חשבה על ההשפעה שיש לתהודה האלקטרו־מגנטית הזו על הסביבה, מה שהוביל אותה למסקנה שמחשבות משפיעות על הסביבה, פנתה שוב ימינה וחשבה שכמעט גרמה לתאונת בין רוכב אופניים וגברת זקנה.

כשתרמילה עדיין על גבה, היא המשיכה ללכת ולחשוב. היא חשבה על אלמנטים חומריים, על חומרים כימיים ועל ההשפעה שלהם אחד על השני, היא חשבה על האפקט שנוצר כשמחברים חומרים כימיים מורכבים אחד עם השני, חשבה על ביולוגיה, חשבה על ביוכימייה, על משמעות החיים. היא חשבה על כל מה שחשבה אי פעם ולא הצליחה להגדיר במדויק.

רצף מחשבותיה הגיעה לקיצו כאשר סאם מצאה את עצמה עומדת מול בית כל כך מוכר. זה היה הבית ממנו נעלם ג'ק, ביתם המשותף לפני עשרים שנה. היא הביטה בגינה המוזנחת שהיתה לפני דלת הכניסה, הציצה בחלונות המטונפים ובגרם המדרגות החיצוני, והבינה כי בניגוד לעולם האמיתי, לגביו לא ממש היתה בטוחה שהתקיים מחוץ למוחה, המטאפיזיקה הקיומית היא אכן כוח שאין לזלזל בו. היא צעדה אל הדלת, והגינה שבחוץ סיפרה לה שהמקום עומד נטוש זה זמן רב. בכל זאת היא דפקה על הדלת. ושוב. השקט שהגיע מבפנים איכזב אותה, אבל אז היא ניסתה את ידית הכניסה כמוצא אחרון. הדלת פשוט נפתחה בקלות.

סאם הופתעה.

בפנים קיבלו את פניה ריח חריף של אבק בשילוב טחב והניחוח המוזר שיש לעץ כשהוא עומד הרבה זמן במקום סגור. היה אפל, אולם מעט אור חדר דרך חרכי התריסים המוגפים וסאם הצליחה לראות את חלוקת החלל הפנימי שלא הצליחה לשכוח מעולם. היא שמעה את נשימותיה חזק ועמוק. היא האזינה לצעדיה על המרצפות הכהות והמלוכלכות. היא התבוננה בחדר הריק והסתובבה בו. היה שם כיסא אחד רעוע, שתי מגבות זרוקות על הרצפה וארון קיר במסדרון, שדרך דלתותיו הפתוחות ניתן היה לראות כי היה מלא בקולבים.

היא הניחה את תרמילה על הרצפה והתיישבה על הכיסא. המחשבות סירבו להיכנס אל ראשה והיא בחנה את הקירות המתקלפים. היא הביטה אל משקוף הדלת, שמעברו נעלם ג'ק אל תוך המטבח הקטן. הזכרונות שבו ועלו אל מול עיניה. יחד איתם עלה באפה גל של ריח מגופה ומבגדיה. מעבר למטבח היתה מקלחת, וסאם החליטה לנסות את מזלה ולבדוק אם היא עדיין פעילה. היא קמה ויצאה מהחדר לכיוון המטבח הארור ואל חדר המקלחת. היא עברה מתחת למשקוף, ופנתה ימינה בחדות, אל פתח המטבח, שהיה מעט מואר מהחדר השני.

אבל שם, בפתח, היא נעמדה קפואה, כף ידה מכסה את פיה, עיניה הפעורות בתדהמה מצמררת מקובעות בדמות ששכבה על הרצפה מולה.

חרף העובדה שכמו כל היצורים סביבה, גם היא החלה את חייה כצביר תאים מעוגל, תנוחת עובר מעולם לא היתה נוחה לה. לא במיטה ובטח שלא על רצפת מטבח. משהו בהתקפלות המאולצת הזו נראה לה לא נכון. אבל הדמות הזו ששכבה מולה על הרצפה כלל לא נחה כעובר טרם לידתו אלא היתה שרועה בצורה מעוררת רחמים, כאילו נפלה מן התקרה ונשברה על המרצפות הכהות, שם נשארה במרירות.

היא צעדה לפנים.

״ג׳ק?״.

המילה כאילו סירבה לצאת מפיה. היא התערבלה במוחה שניות ארוכות, נוגעת-לא נוגעת בהכרתה, עד שלבסוף פלטה אותה אל החלל האפל. היא קרבה אל הגוף המוטל ובחנה את צלעותיו. הוא נשם, ללא ספק. סאם רכנה אליו, רקותיה הולמות, וכשריח האלכוהול חדר אל אפהּ והמיס בה חיישני־ריח היא הבחינה בפרצופו המלוכלך.

״ג׳ק״, היא אמרה שוב, הפעם בטון רך יותר, מפתיע יותר.

באיטיות ובתלישה, כאילו מעולם מקביל, ג׳ק פקח את עיניו.

״ס…״, הוא גימגם, ״סאם?״.

בקולו ועל פניו ניכרו סימני הבלבול. סאם תהתה אם מדובר בהשפעת האלכוהול.

״כן״, היא השיבה, ״זו אני״.

היא תמכה בו ועזרה לו להתיישב. הוא עיווה את פניו.

״מה אתה עושה פה?״, המשיכה.

״אמממ…״, הוא אסף את עצמו, ״אני… מה… מה את עושה?״.

באמת מה, חשבה סאם.

מה היא עושה שם? למה חזרה לשם? היא לא הצליחה לתת תשובה. במקום זה הביטה בבקבוק האלכוהול הריק ששכב ריק לצד הקיר ואמרה: ״בוא״.

היא אחזה בידו וסייעה לו כשנעמד. הוא תפס את ראשו והניח יד סביב מותנה כשהסתחרר קלות. סאם נזרקה באחת אל תוך זיכרון רגעי רחוק ומתוק. היא ליוותה אותו אל הכיור כדי שישטוף את פניו.

״הגעתי לכאן אתמול״, הוא אמר בפרצוף נוטף מים.

״אבל לאן נעלמת?״, שאלה סאם ואל קולה הסתננה נימה קלה של זעם.

מצבו הרעוע של ג׳ק לא איפשר לו להבחין בה.

״נעלמתי?״, הוא ענה בשאלה. ״לא נעלמתי. עזבתי. ברחתי״.

סאם בלעה את רוקה.

סאם נזרקה באחת לימים אחרים. מוחה החל לשלוף דימויים וזיכרונות של מה שקרה אז, לפני שני עשורים, והוביל להיעלמותו של ג׳ק, היעלמות שהלכה והתבררה ברגעים אלו ממש כנטישה.

היא מעולם לא התחרטה, מעולם לא התנצלה, זו מי שהיא היתה.

היא חיפשה אישור.

בחירתה בחיים משותפים עם ג׳ק מעולם לא עלו בקנה אחד עם נטייתה לברוח ממחויבות, וככל שנקפו החודשים והשנים תרה אחרי אישוש לכך שבחירתה היתה נכונה. וכל צעד שעשתה לשם כך היה כשר, כל פעולה היתה מקודשת לטובת המטרה.

גם להתאהב במישהו אחר.

את שחזור האירועים שהובילו לשינוי המטלטל בחייה עשתה בעיר האורות.

הכל מקבל פרספקטיבה אחרת בפריז, חשבה, הכל – חוץ מהיעלמותו של ג׳ק. היא הרגישה כאילו הקארמה עצמה התנקמה בה על המעשה שעשתה, נקמה שהיתה מצוידת במיטב כלי הנשק, אך למרות כל ניסיונותיה לאזן את המציאות סביבה, סאם סירבה בתוקף להתחרט. אף התנצלות, חרטה או חיבוטי־נפש לא יסובבו את רצף האירועים לאחור. מה שהיה – היה, ואי אפשר לשנות את זה: היא עזבה את ג׳ק לטובת הרפתקה חד־פעמית. היא בגדה באמונו, אבל זה לא הסביר את היעלמותו המסתורית.

אף אחד לא נעלם סתם ככה.

לפתע מצאה את עצמה סאם חווה רגשות שהיו אמורים להיות מנת חלקו של ג׳ק. היא חשה נבגדת, ערומה וחשופה, כאילו ננטשה על לא עוול בכפה. היא ידעה שההתאהבות הזמנית שלה תחלוף, והיא לא שיערה בנפשה שג׳ק יכול היה לעשות משהו בתגובה.

״חמקתי דרך המסדרון ויצאתי מהדלת״, הסביר.

״אבל…״, היא התחילה ועצרה.

זה לא חשוב, הירהרה.

בעיני רוחה שבו ועלו רחובות פריז על שלל ריחותיהם וצבעיהם. היא הצליחה אפילו לשמוע לרגע קל שבקלים את רחשיהם של צעדים ברחובות הקטנים בשעות אחרי הצהריים. ראתה את זרועה העטופה מעיל משולבת בזרועו החסונה של אנטון.

השירים שכתב לה עדיין היו צרורים בגומייה במגירת הסודות הכמוסים שלה.

99

בעיני רוחה שבו ועלו רחובות פריז על שלל ריחותיהם וצבעיהם. היא הצליחה אפילו לשמוע לרגע קל שבקלים את רחשיהם של צעדים ברחובות הקטנים בשעות אחרי הצהריים. ראתה את זרועה העטופה מעיל משולבת בזרועו החסונה של אנטון.

השירים שכתב לה עדיין היו צרורים בגומייה במגירת הסודות הכמוסים שלה.

1

98

אף אחד לא נעלם סתם ככה.

לפתע מצאה את עצמה סאם חווה רגשות שהיו אמורים להיות מנת חלקו של ג׳ק. היא חשה נבגדת, ערומה וחשופה, כאילו ננטשה על לא עוול בכפה. היא ידעה שההתאהבות הזמנית שלה תחלוף, והיא לא שיערה בנפשה שג׳ק יכול היה לעשות משהו בתגובה.

״חמקתי דרך המסדרון ויצאתי מהדלת״, הסביר.

״אבל…״, היא התחילה ועצרה.

זה לא חשוב, הירהרה.

20090524_door_8815

97

את שחזור האירועים שהובילו לשינוי המטלטל בחייה עשתה בעיר האורות.

הכל מקבל פרספקטיבה אחרת בפריז, חשבה, הכל – חוץ מהיעלמותו של ג׳ק. היא הרגישה כאילו הקארמה עצמה התנקמה בה על המעשה שעשתה, נקמה שהיתה מצוידת במיטב כלי הנשק, אך למרות כל ניסיונותיה לאזן את המציאות סביבה, סאם סירבה בתוקף להתחרט. אף התנצלות, חרטה או חיבוטי־נפש לא יסובבו את רצף האירועים לאחור. מה שהיה – היה, ואי אפשר לשנות את זה: היא עזבה את ג׳ק לטובת הרפתקה חד־פעמית. היא בגדה באמונו, אבל זה לא הסביר את היעלמותו המסתורית.

430865354_0bc44c4628

96

היא חיפשה אישור.

בחירתה בחיים משותפים עם ג׳ק מעולם לא עלו בקנה אחד עם נטייתה לברוח ממחויבות, וככל שנקפו החודשים והשנים תרה אחרי אישוש לכך שבחירתה היתה נכונה. וכל צעד שעשתה לשם כך היה כשר, כל פעולה היתה מקודשת לטובת המטרה.

גם להתאהב במישהו אחר.

Cupid_and_Psyche_-_Anthony_Van_Dyck_(1639-40)

95

סאם נזרקה באחת לימים אחרים. מוחה החל לשלוף דימויים וזיכרונות של מה שקרה אז, לפני שני עשורים, והוביל להיעלמותו של ג׳ק, היעלמות שהלכה והתבררה ברגעים אלו ממש כנטישה.

היא מעולם לא התחרטה, מעולם לא התנצלה, זו מי שהיא היתה.

remorse

93

מה היא עושה שם? למה חזרה לשם? היא לא הצליחה לתת תשובה. במקום זה הביטה בבקבוק האלכוהול הריק ששכב ריק לצד הקיר ואמרה: ״בוא״.

היא אחזה בידו וסייעה לו כשנעמד. הוא תפס את ראשו והניח יד סביב מותנה כשהסתחרר קלות. סאם נזרקה באחת אל תוך זיכרון רגעי רחוק ומתוק. היא ליוותה אותו אל הכיור כדי שישטוף את פניו.

״הגעתי לכאן אתמול״, הוא אמר בפרצוף נוטף מים.

1258

92

״ס…״, הוא גימגם, ״סאם?״.

בקולו ועל פניו ניכרו סימני הבלבול. סאם תהתה אם מדובר בהשפעת האלכוהול.

״כן״, היא השיבה, ״זו אני״.

היא תמכה בו ועזרה לו להתיישב. הוא עיווה את פניו.

״מה אתה עושה פה?״, המשיכה.

״אמממ…״, הוא אסף את עצמו, ״אני… מה… מה את עושה?״.

באמת מה, חשבה סאם.

cut-down-trees-tiete-margin-sao-paulo

91

״ג׳ק?״.

המילה כאילו סירבה לצאת מפיה. היא התערבלה במוחה שניות ארוכות, נוגעת-לא נוגעת בהכרתה, עד שלבסוף פלטה אותה אל החלל האפל. היא קרבה אל הגוף המוטל ובחנה את צלעותיו. הוא נשם, ללא ספק. סאם רכנה אליו, רקותיה הולמות, וכשריח האלכוהול חדר אל אפהּ והמיס בה חיישני־ריח היא הבחינה בפרצופו המלוכלך.

״ג׳ק״, היא אמרה שוב, הפעם בטון רך יותר, מפתיע יותר.

באיטיות ובתלישה, כאילו מעולם מקביל, ג׳ק פקח את עיניו.

amos_204_sleeploss-940x626

90

חרף העובדה שכמו כל היצורים סביבה, גם היא החלה את חייה כצביר־תאים מעוגל, תנוחת־עובר מעולם לא היתה נוחה לה. לא במיטה ובטח שלא על רצפת מטבח. משהו בהתקפלות המאולצת הזו נראה לה לא נכון. אבל הדמות הזו ששכבה מולה על הרצפה כלל לא נחה כעובר טרם לידתו, אלא היתה שרועה בצורה מעוררת רחמים, כאילו נפלה מן התקרה ונשברה על המרצפות הכהות, שם נשארה במרירות.

היא צעדה לפנים.

Falling-In-Reverse-falling-in-reverse-9072131-300-358

88

היא הניחה את תרמילה על הרצפה והתיישבה על הכיסא. המחשבות סירבו להיכנס אל ראשה והיא בחנה את הקירות המתקלפים. היא הביטה אל משקוף הדלת, שמעברו נעלם ג'ק אל תוך המטבח הקטן. הזיכרונות שבו ועלו אל מול עיניה. יחד איתם עלה באפה גל של ריח מגופה ומבגדיה. מעבר למטבח היתה מקלחת, וסאם החליטה לנסות את מזלה ולבדוק אם היא עדיין פעילה. היא קמה ויצאה מהחדר לכיוון המטבח הארור ואל חדר המקלחת. היא עברה מתחת למשקוף, ופנתה ימינה בחדות, אל פתח המטבח, שהיה מעט מואר מהחדר השני.

old shower copy

87

בפנים קיבלו את פניה ריח חריף של אבק בשילוב טחב והניחוח המוזר שיש לעץ כשהוא עומד הרבה זמן במקום סגור. היה אפל, אולם מעט אור חדר דרך חרכי התריסים המוגפים וסאם הצליחה לראות את חלוקת החלל הפנימי שלא הצליחה לשכוח מעולם. היא שמעה את נשימותיה חזק ועמוק. היא האזינה לצעדיה על המרצפות הכהות והמלוכלכות. היא התבוננה בחדר הריק והסתובבה בו. היה שם כיסא אחד רעוע, שתי מגבות זרוקות על הרצפה וארון קיר במסדרון, שדרך דלתותיו הפתוחות ניתן היה לראות כי היה מלא בקולבים.

5072523945_249e20ca9e_b

86

רצף מחשבותיה הגיעה לקיצו כאשר סאם מצאה את עצמה עומדת מול בית כל כך מוכר. זה היה הבית ממנו נעלם ג'ק, ביתם המשותף לפני עשרים שנה. היא הביטה בגינה המוזנחת שהיתה לפני דלת הכניסה, הציצה בחלונות המטונפים ובגרם המדרגות החיצוני, והבינה כי בניגוד לעולם האמיתי, לגביו לא ממש היתה בטוחה שהתקיים מחוץ למוחה, המטאפיזיקה הקיומית היא אכן כוח שאין לזלזל בו. היא צעדה אל הדלת, והגינה שבחוץ סיפרה לה שהמקום עומד נטוש זה זמן רב. בכל זאת היא דפקה על הדלת. ושוב. השקט שהגיע מבפנים איכזב אותה, אבל אז היא ניסתה את ידית הכניסה כמוצא אחרון. הדלת פשוט נפתחה בקלות. 

סאם הופתעה.

open_door_in_the_dark_by_kuvars-d32p72v

85

כשתרמילה עדיין על גבה, היא המשיכה ללכת ולחשוב. היא חשבה על אלמנטים חומריים, על חומרים כימיים ועל ההשפעה שלהם אחד על השני, היא חשבה על האפקט שנוצר כשמחברים חומרים כימיים מורכבים אחד עם השני, חשבה על ביולוגיה, חשבה על ביוכימייה, על משמעות החיים. היא חשבה על כל מה שחשבה אי פעם ולא הצליחה להגדיר במדויק.

The-Meaning-of-Life-monty-python-17865215-852-480

84

הרחוב שסביבה כאילו היה מטושטש, והמחשבות שלה היו הדבר היחיד שהתחדד בכל צעד שפסעה. היא חשבה על רעיונות נשגבים וטמירים, כמו על נטייתם של הדברים ביקום להתאים את עצמם להלך הרוח שלך ולמחשבותיך. המחשבה הזו הובילה אותה, מייד אחרי שפנתה ימינה ברחוב צדדי, למחשבה על מעגליו החשמליים של המוח ועל התהודה האלקטרו-מגנטית שהם יוצרים. ואז היא חשבה על ההשפעה שיש לתהודה האלקטרו-מגנטית הזו על הסביבה, מה שהוביל אותה למסקנה שמחשבות משפיעות על הסביבה, פנתה שוב ימינה וחשבה שכמעט גרמה לתאונת בין רוכב אופניים וגברת זקנה.

5105100546_90137ccdb7_o

83

הרחוב נמתח מולה והיא לא ידעה כלל לאן לוקחות אותה רגליה. כמו בסוגיות מטאפיזיות קלאסיות, היא לא ידעה את מקומה ביקום. היא לא ממש היתה בטוחה כרגע שהמציאות אותה היא חווה היא אכן המציאות האובייקטיבית, ויותר מזה – היא לא יכולה היתה לדעת אם יש דבר כזה אובייקטיביות.

היא ניענעה את ראשה והמשיכה בצעידתה. היה משהו בחזרה שלה אל העיר ששיחרר אותה, אבל עם זאת מאוד איים עליה. היא הרגישה שהיא מחפשת משהו, אבל לא ממש ידעה מה. ואולי זה היה "מי"?

2

82

במוחה של סאם התרוצצו שתי מילים שבשאר הימים לא היו מתחברות. אחת מהן היתה המילה "מטאפיזיקה". סאם ידעה שמדובר במדע פילוסופי שיכול להסביר הרבה מהתופעות שהמדע הקלאסי לא יכול להסביר. כמו נפש. המילה השנייה היתה "קיומית". העובדה ששתי המילים האלה התחברו וטיילו יחד בתודעתה היתה די והותר על מנת שסאם תעצור לרגע מהליכתה ותבהה באוויר שלפניה שקועה במחשבות.

file_0

81

האיש הזקן ניער את ידו ושיקשק במטבעות שהחזיק. הוא הקפיץ אותם קלות ואז הוריד את ידו התיישר מעט מכפיפותו.

"נה", הוא אמר בנימה של ביטול והתכונן להמשיך בצעידתו.

מדהים, חשבה סאם, איך לחיים יש יכולת לנווט אותך בסופו של דבר אל רגעי ההחלטה וההכרעה. היא עקפה את האיש האומלל והלכה בכיוון ממנו בא.

coin toss - silver, dime

80

היא חשבה על הוריה ועל הדמיון שניתן היה לגלות בינה ובינם. מבנה הפנים שלה היה מורכב משילוב מדהים בין פניהם של אביה ושל אמה: האף שלה והסנטר שלו, הגבות של אמא ועצמות הלחיים של אבא. גם מבנה גופה היה שילוב של שניהם, בין אם בצורת האצבעות שירשה ממנה ומבנה הציפורניים שקיבלה ממנו. מבחינה חיצונית, אין ספק שהיא הבת של ההורים שלה. אבל אופיה – אופיה היה שונה לחלוטין משלהם. זו היתה הסיבה שהקשר שלה עם הוריה היה אז רופף והם התראו אולי אחת לחודש, כשנסעה לביקור. מעולם לא הצליחה להפגין כלפיהם חיבה יתרה או רגש חם אחר. הם שמרו על מערכת יחסים קורקטית ומנומסת, ונראה היה שהוריה מרוצים מהסידור. הם חיו את חייהם ולא תבעו מילדיהם את מנת האהבה שמשפחות אחרות דרשו בתוקף לקבל. מבחינה זו היתה סאם מאושרת בחלקה.

Tibrewala_genetic_heritage

79

היא בהתה בזקן המסכן, שהביט בה בחזרה. היא חשבה על המשפט שאמר לה. למרות שהתכוון לתרמיל אותו נשאה, סאם הרגישה כי הוא פגע בלי משים בנקודה אחרת לחלוטין. היא נזכרה כיצד הדימוי העצמי שלה היה פעם נמוך ועלוב, איך הרגישה שמה שיש בה עמוק בפנים לא בא לידי ביטוי בחוץ. היא היתה בת שלושים בערך, ומערכת היחסים שלה עם בן נכנסה לשגרה. כשהיה מסתגר לשעות ארוכות עם עצמו היתה סאם מתפנה לבחון את עצמה ולחפש בתוכה תשובות. באחת הפעמים בה הביטה בעצמה בראי הבינה כי היא נראית כמו הקריקטורה של עצמה, כאילו הגנים שלה הורו על יצירת מראה אחד, בעוד היא הפכה להיות משהו דומה, חיקוי לא מוצלח של התוכנית המקורית.

9QYm1A7

78

סאם התכוונה להתחיל להסביר לו על תכולת התיק ועל קורות חודשיה האחרונים, אבל עצרה. מה הטעם, חשבה. היא אמרה: "אז לא, אין לי בתיק הזה שום דבר שיכול לעזור לך".

"איך את יודעת?", אמר הזקן. "בדרך כלל לא רואים מבחוץ את מה שיש בפנים".

סאם עצרה לרגע לחשוב על מה שאמר. היא בהחלט ידעה מה יש בפנים. בתוך התיק היא נשאה את הטלפון הנייד שלה, את מעט חפציה האישיים, חוברת תשבצים כמעט מלאה וכמה מזכרות מהיער בו חיה, כמו עלה מיובש מעץ התפוח, נוצה וספר האורחים מהבקתה.

dry-leaf-leaf-focus-nature-2048x2048

77

האיש הביט בה והושיט את ידו כמבקש נדבה.

"אולי תעזרי?", אמר.

סאם הסתכלה על ידו המושטת. היו בה כמה מטבעות מלוכלכים.

"אני מצטערת", אמרה. "אין לי כסף בכלל".

"בכלל?", האיש הסתכל עליה בגבות מורמות.

סאם הרימה גם היא את גבותיה.

"כן", אמרה בנימה מעט אסרטיבית, "בכלל".

"איך זה יכול להיות?", שאל האיש.

"אין לי וזהו", אמרה.

"אבל יש לך תיק כזה גדול".

"מה?".

"התיק שלך, הוא כזה גדול".

"מה הקשר?".

"בטוח יש לך כסף או משהו שאת יכולה לעזור".

"לא", אמרה סאם. "אין לי".

"בטוח?".

"בטוח".

"אז בשביל מה יש לך כזה תיק?".

"מה זה עניינך?", שאלה סאם בטון נעלב-כועס.

תחלואיה של העיר חזרו ופגשו בה בבת אחת.

"אני רק אומר", אמר.

13798866-euro-coin-on-a-man-s-palm

76

היא נעמדה. הגיע השעה להכרעות. היא תצטרך לבחור כיוון ולהחליט אם היא שפויה או לא. היא הרימה את תרמילה והניפה אותו אל הכתף כשהיא פונה בחצי סיבוב לכיוון הדרך השמאלית. הישר מולה, קרוב מרחק של מטר וחצי ממנה, ניצב האיש העלוב. היא נבהלה. לא רק מעצם הופעתו מולה, אלא גם ממראהו החריג: פניו היו חרושי קמטים ושיערו לבן ומדובלל. על סנטרו ולחייו היו זיפים לבנים ועורו היה כהה ויבש. הוא לבש בגדים בלויים, עמד מולה כפוף והביט בה. הם החליפו מבטים עמוקים וסאם הרגישה כאילו המציאות סביבם חדלה מלהתקיים, המכוניות התאדו, הכבישים התפוגגו והרמזורים נמסו לחלל. דפיקות ליבה הידהדו באוזניה והיא פתחה את פיה על מנת לאפשר לאוויר לחדור ביתר קלות אל ריאותיה.

Lee_jeffries__manchester

75

היא דשה בסוגייה. היא חשבה על ההשלכות שהיו לכך אם אכן ירדה מהפסים ועל האפשרויות הגלומות במקרה שהשתגעה. לשיגעון היו את היתרונות שלו, אולם במידה שהיא שפויה לחלוטין, תעתועי מוחה ועיניה דרשו הסבר. יכול להיות, חשבה, שהאיש פשוט נכנס לאחד הבניינים ברחוב. זה היה טיעון לטובת השפיות. יכול להיות שהוא מעולם לא עבר ברחוב, היא הוסיפה טיעון נגד.

063010_sanity

74

במרחק על המדרכה שמשמאלה ראתה איש לבוש סחבות, עלוב וכפוף המתקרב לכיוונה. הוא עצר מדי פעם ונשען על מעקה הבטיחות לצד הכביש, כאילו נח או עוצר לחשוב. היא הסתכלה לדרך אשר מימינה. המדרכה בצד הזה היתה ריקה. כשהחזירה את עיניה לשמאלית האיש האומלל לא נראה. היא חיפשה אותו כמה שניות במבטה ולא מצאה. סאם גילתה כי היא חושבת על האפשרות שיצאה מדעתה.

Sidewalk-Tile-Gap-900x1600

73

משלא הצליחה להגיע להחלטה – שינתה את טקטיקת המחשבה. היא ניסתה לבחור בדרך השלילה ולפסול את הכיוון הפחות ראוי. אך מלחמת ההתשה שהתנהלה בתוך מוחה בנוגע לבחירה שלא תעשה היתה יותר קשה ומורכבת מהדיון הפנימי שניהלה וההתחבטות בסוגיית הצדדים. בחירה חופשית, חשבה סאם, אינה כזו חופשית. היא לכודה בסבך של לבטים ורצונות, שגם הם לא חופשיים כלל ועיקר. ראשה התחיל לכאוב. היא הפליגה במחשבות על ימין ושמאל, על צדדיו השונים של הקיום. הכל תלוי בנקודת המבט, היא חשבה, הכל יחסי. היא חייכה.

Relativity

72

היא ראתה לידה ספסל. היא ניגשה אליו, הניחה עליו את תרמילה והתיישבה לצידו, משקיפה על השדרה מתחתיה. סאם ידעה כי גם אחרי שתבחר באחד מהצדדים היא תמשיך להתלבט, תמשיך להרגיש את תחושת החמיצות הזו, תחושת ההחמצה על מה שאולי יכול להיות, על מה שלא תדע לעולם. השדרה התנהלה מולה באיטיות הנאותה לשעת צהריים. השמש הנעימה של תחילת הסתיו עמדה כמעט במרכז השמיים וליטפה את שיערה הפרוע של סאם. היא הביטה לצדדים. כל אחת מהדרכים שנמתחו ימינה ושמאלה נראתה לה ראויה.

5385112702_ef4b387d43_o

71

כשירדה מרכבו של רון והביטה בו מתרחק ממנה עמדה סאם והתלבטה. רון פנה פניית פרסה וחזר במורד השדרה, פנה ימינה ברמזור הראשון ונעלם מאחורי שורת בניינים ברחוב התחתון. סאם הסתובבה והסתכלה על צלע ההר שמאחוריה. בנקודה בה עמדה התחדדה זווית המדרון והעלייה אל ההר הפכה תלולה יותר. הכביש נפרש לימינה ולשמאלה, וסאם לא ידעה לאן לפנות. כל כיוון שבו תלך יהיה אקראי וכל כיוון בו תבחר ישפיע באופן מוחלט על המשך חייה. בתוך תוכה התנהל דיון סוער סביב סוגיית הבחירה שעמדה בפניה. היא התלבטה בין ימין ושמאל, והיא ידעה כי הבחירה תשפיע גם על הדרך שתיאלץ לעשות בהליכה ברחובות בכיוון הנבחר. השיקולים שעמדו לרשותה היו ספק ידע, ספק ניחוש בנוגע לטיב השכונות בכל צד.

mercedes_benz_left_brain_right_brain_paint

70

רכבו של רון עלה במעלה השדרה. זו היה אחד מהרחובות המרכזיים בעיר, והוא השתרע לאורך הצלע המתונה ביותר של ההר, מהטיילת הסמוכה לקו החוף וכמעט עד לראש ההר, עליו היתה בנויה השכונה היקרה ביותר המשקיפה על כל חבל הארץ. מעברם של שני מסלולי הנסיעה נבנו בתים נמוכים במיוחד, בני שתי קומות, וביניהם נשזרו בתי עסק, מסעדות ובתי קפה. התנועה היתה איטית ונעצרה מדי כמה עשרות מטרים בסדרה של רמזורים, שניתבו אותה בין השדרה הראשית והרחובות שחתכו אותה. בקצהה העליון היתה כיכר, שהזרימה את התנועה ימינה או שמאלה בלבד.

2263153133 copy

69

סאם פקחה את עיניה בבהלה.

"סליחה", אמר רון. "הערתי אותך?".

סאם הביטה בו מבולבלת. היא לא הבינה על מה הוא מדבר. החלום המוזר שחלמה עוד נותר מרחף לו בתודעתה. מוזיקת הרקע שליוותה את נסיעתם לא השתנתה, והיא פתחה את החלון ונתנה לאוויר להיכנס וללטף את פניה. העיר היתה קרובה יותר והיא עצמה שוב את עיניה.

11

68

הנה, ריח של סיגר עלה באפה. שפתיה נסגרו סביב קצהו, מרטיבות את עלה הטבק, והיא ינקה ממנו בעוצמה. העשן הסתלסל בתוך פיה, נוגש בשיניה ובחניכיה, עד שיצא בעירסול דרך אותן השפתיים. היא הביטה בסיגר. היא תהתה מאיפה הוא הגיע. הוא היה שמן מאוד, אבל צר בקצוות, והוא היה רך מאוד. יותר מדי. ואז היא ירדה במדרגות. היה חשוך מאוד, והצלמת שהלכה מאחוריה אמרה לה שזה לא ממש טוב, כי ככה לא יראו אותה. סאם יישרה את הכובע על ראשה, מצצה שוב מהסיגר הריחני, אמרה: "לא משנה, יש פלאש" והמשיכה לרדת במורד מדרגות האבן. כשגרם המדרגות נגמר והשביל שהיה בתחתיתו התעקל ימינה, הצלמת כבר לא היתה איתה. גם הכובע לא היה. רק הסיגר נשאר בוער. החושך היה הרבה יותר דחוס עכשיו, והסביבה היתה מוּכרת ונעימה. סאם המשיכה לרדת ולהתרחק מנקודת המוצא שלה על המדרכה ברחוב ליד בית החולים. וככל שירדה, התקרבה יותר למקום ההוא, ליד גן המשחקים… מה זה בחושך מולה? סאם שמעה את הצליל והוא התערבל עם ריח הטבק הנשרף והבלבול הכללי. היא הסתכלה אל הנקודה הבהירה בקצה מורד המדרגות האחרון. זה היה…? לא. לא יכול להיות. זה… ג'ק?

IMG_6041

67

אחרי חמש דקות של נסיעה בדממה מביכה ביותר, הדליק רון את הרדיו. סאם שמעה מוזיקת ג'אז בקצב של שבע שמיניות. זה מפתיע, חשבה. דקה נוספת, ועיניה החלו להיעצם בכבדות. היא ניסתה לפקוח אותן, אבל הן נעצמו שוב ושוב. לבסוף נכנעה סאם והניחה לראשה להידפק בעדינות כנגד החלון, בעוד היא שוקעת לתוך חלום בטעם גרשווין.

1

66

"איפה את צריכה בעיר?", שאל פתאום רון.

"איפה ש…". סאם עצרה. היא לא ידעה לאן רצתה להגיע. "איפה שנוח לך".

"אני מגיע עד לרדיו", אמר רון בחיוך קטנטן.

"טוב", אמרה סאם, למרות שלא ידעה בכלל איפה הרדיו נמצא.

hand_driving_525 copy

65

רון הביט בכביש שלפניו. הוא החטיף מבט אל סאם וחזר להביט אל הדרך הריקה. לא היתה לו תשובה ראויה למענה של סאם. הישר לפניהם נראה ההר הגדול עליו היתה בנויה העיר. בתים צפופים ובניינים בגבהים לא אחידים מילאו את צלעו. אלפי נתיבים בלתי נראים פילסו את דרכם בין מגדלי הבטון, וסאם התמלאה ברגשות נוסטלגיים ובגעגוע עז לעבר. בין הרכב בו נסעו וההר שעמד מולם השתרע מישור גדול ורחב, עליו הציצו לסירוגין גבעות נמוכות וירקרקות, עשבייה טבעית ומרבצי חול מרהיבים.

1

64

סאם התיישבה בכיסא הפנוי לידו.

"אז מה?", הוא התחיל בצורה הכי רדודה וצפויה שסאם יכולה היתה לחשוב עליה, "מה את עושה פה?".

סאם הרגישה כמו ברומן של פול אוסטר. היא הביטה מחלון הצד שלה אל הנוף שבחוץ. פניה היו רציניים מאוד ועטו מבט קפוא, אבל בתוך תוכה היא צחקה.

"חוזרת הביתה", היא ענתה.

objects-in-mirror-are-closer-than-they-appear-in-car-side-mirror-with-truck-on-highway-canada-joe-fox

63

"לאן את צריכה?", הוא שאל בקול רך ונעים.

"העירה", היא אמרה בפשטות.

היא לא טרחה לשאול אם הוא מגיע. היא פשוט ידעה שכן.

"העירה…", הוא אמר כאילו חשב על זה ולא היה בטוח אם הוא יודע על מה היא מדברת או בכלל מה זו המילה הזו "העירה".

סאם הרימה את ראשה וסרקה את הסביבה כאילו כדי לבדוק אם עוד רכב מגיע ואולי היא תעלה עליו.

"ברור", אמר רון. "תעלי".

62

"הלו, הלו, מה יש לנו פה?", אמר הנהג שעצר לידה.

סאם זיהתה את הקול. זה היה רון בק, מתחנת הרדיו המקומית. תוכנית הערב שלו היתה הדבר הכי חם שנשמע מעל גלי האתר בשנים האחרונות, אבל את סאם זה לא ממש ריגש. רון היה טיפוס של ממש. היו לו קעקועים מפוזרים על זרועותיו, הוא לבש גופייה בלויה ועישן. מבט בפנים הרכב גילה כי הוא היה די נקי ומסודר, יחסית לבחור שכבר חצה כבר את העשור השלישי של חייו ועדיין לא הקים משפחה. הוא עבד ברדיו המקומי מאז שהיה בן שש-עשרה ולא ידע לעשות שום דבר אחר. וזה לא שהוא לא רצה. הוא מאוד רצה להיות ביולוג חוקר, משהו בגנטיקה או במדעים, אבל הרדיו היה דבר ששאב אותו פנימה כמו למערבולת. כוח ההרגל דחף אותו הלאה אל המיקרופון בכל אחרי צהריים.

radiomic

61

הבקרים שלאחר מכן היו קשים. היא המשיכה לרדת אל האגם ולעמוד בנקודה בה היה חופו. יום אחרי יום, בוקר אחרי בוקר, עמדה סאם מול העמק הגדול, עמדה וחשבה.

שבוע נוסף חלף – ואז היא הבינה.

היא הביטה שוב במסך הטלפון הנייד שלה. ההחלטה להדליק את המכשיר הזה אחרי כל כך הרבה חודשים היתה החלטה לא פשוטה. המסר המאיים – "493 הודעות חדשות" – רוכך מעט על ידי הכיתוב "התעלם", אבל קיבל משנה תוקף עם המילים "קרא עכשיו". סאם הידקה את אצבעותיה סביב המכשיר ויצאה מהבקתה. היא התרוקנה ועכשיו היא צריכה להתמלא, והיא צריכה לחזור הביתה, אל הבית העירוני שלה.

הזמן שעשתה בדרך אל הכביש הקרוב נראה לה כמו נצח, ומשך ההמתנה לרכב כלשהו שיבוא ויציע לה טרמפ היתה עוד תקופת חיים שלמה.

sunshine-forest-road-1024x768

60

סאם הרימה את גבותיה.

אותן גבות הורמו גם כשהתגלה מולן פתח הניקוז במרכז האגם. בלב הפסטורליה הנטורליסטית, במרכזו של הטבע הפראי – תודעתה של סאם היתה צריכה להתמודד עם הדימוי האורבני-תעשייתי הזה. למחרת בבוקר התעוררה כרגיל ושמה את פעמיה אל עבר האגם לשחיית הבוקר היומית. אבל האגם לא היה שם. היא העלתה בעיני רוחה את תמונתו של פתח הניקוז. היא נשאה את האימג' הזה בעיני רוחה במשך יומיים נוספים לפני שהעיזה לרדת שוב אל מרכזו של מה שהיה האגם שלה ולהסתכל שנית בעיגול המתכת המתכנס אל תוך נקודה שחורה אי שם, הרחק מתחת לאדמת העמק.

Supermassive_black_hole

59

ועכשיו יצא ונעלם מחייה גם האגם, החבר החי היחיד שהיה לה בחודשים האחרונים. שוב התרוקנו חייה בבת אחת. שוב היא חשה את תחושת התסכול, את חוסר האונים שלה אל מול הגורל, שזימן לה אהבות לחייה ואז העלים את כולן באחת. ושוב היא הרגישה שהיא צריכה ללכת. אלא שמשהו אחר העיב על מצב רוחה המרומם, וזה היה המענה האוטומטי בתא הקולי במספר המנוי הנייד של בן. בן לא היה אחד שלא עונה לטלפון, היא חשבה. בן תמיד היה זמין, וגם אם לא ענה, היה חוזר מייד לאחר מכן למי שהתקשר אליו. הפעם המנוי לא היה זמין כליל, והשיחה הופנתה ישירות לתא הקולי.

migraine-frustration

58

בן הפך טרוד יותר ויותר בחקירת האירוע, נשאב לעומק המקרה, שסירב להתפצח ולהיפתר. סאם מצאה את עצמה מעבירה את ימיה בבדידות, בעוד בן בוהה במסמכיו, בצג המחשב או בחלל החדר. סאם מצאה את עצמה שוב מתמודדת עם חוסר, ושעוד מישהו מתפוגג מחייה, רק הפעם באיטיות משוועת. כמו שמילאה את חייה בנחמה שבמערכת היחסים עם בן לאחר היעלמותו של ג'ק, שוב היא הרגישה שהיא חייבת למלא את חייה במשהו אחר לאחר התמוססותו של בן מחייהם המשותפים. היא היתה חייבת לעשות מעשה. היא קמה והלכה.

man-alone1

56

הנקר חדל מדפיקותיו. סאם התרוממה ופסעה באיטיות אל מחוץ ליער ולכיוון הבקתה. צעדיה היו איטיים וקטנים, קו מחשבתה איים לפרוץ מתוך ראשה. נראה כאילו היא עושה מאמץ גדול להדביק את קצב מחשבותיה וזכרונותיה ועל כן כל פעילות גופה הפכה איטית יותר, אבל היא לא הבחינה בכך. היא היתה טרודה מדי. היא נזכרה כמה היתה מוקסמת מחזותו המרשימה של בן, ממדיו המגוהצים ומתווי פניו הנאים. חשבה כמה היתה מבולבלת וחסרת אונים, ואיך הפכו ימיה למעורפלים מאז נעלם ג'ק, לחסרי נגיעה בקרקע המציאות. היא הרגישה כאילו היא מרחפת כמה סנטימטרים מעל העולם, מעין ריחוק מהמציאות הקשה. ולמרות שברבות השנים שחלפו מצאה נחמה בזרועותיו החסונות של בן, דבר לא הצליח להשקיט את נפשה לחלוטין. בן חקר את היעלמותו המסתורית של ג'ק במשך שנים. הוא היה טרוד בנבכי התיק העלום הזה, ונשאב בכל נימי נפשו לסוגייה. הוא היה נחוש לדעת ולפתור את החידה. במשך חמש השנים הראשונות להיעלמותו של ג'ק חקר בן את הפרשה במסגרת עבודתו במשטרה. בעשר השנים שלאחר מכן הוא נבר בפרטיו באופן פרטי ועצמאי. על אף שלא ידעה זאת, הקשר שלה עם בן היווה עבור סאם את החולייה המחברת בינה ובין ג'ק, היכן שלא היה.

walking-on-air-27l4gzc